חוק הפייסבוק: התנקשות בחופש הביטוי או הכרח המציאות?

האם הצעת חוק הפייסבוק היא התנקשות בלתי מידתית בחופש הביטוי? האם החוק מצדיק התייצבות לצדו של בנימין נתניהו שנתן קולו, באנגלית, בקינה על הרס הדמוקרטיה. כשנתניהו מתריע על פגיעה בדמוקרטיה זה נשמע כמו שדודי אמסלם מגיש תביעות על לשון הרע. ובכן, זו המציאות. נתניהו שמנסה למוטט א מערכת המשפט מתריע על סכנה לדמוקרטיה, ואמסלם שהוציא לשון הרע מהדהדת על שופט בית המשפט העליון תובע שורה ארוכה של עיתונאים וכלי תקשורת. גילוי נאות: הח"מ ואכסניה זו נמנים עליהם.

חוק הפייסבוק מקנה כוחות צנזוריאליים לבתי המשפט שבמעמד צד אחד יוכלו להורות על הסרת תכנים פוגעניים. ומדובר בתכנים שהם לכאורה עבירות פליליות וגם מהווים סכנה לביטחון המדינה, לשלום הציבור או לשלומו של אדם. הצעת החוק מקצרת תהליכים. הסרת תכנים גם ללא הוכחת יסודות העבירה הפלילית, וגם ללא בחינה מעמיקה של היתכנות והסתברות הסכנות לשלום אדם וציבור.

אבל, יש גם צד שני. שר המשפטים גדעון סער, שמוביל את הצעת החוק, אמר השבוע בכנס באוניברסיטת רייכמן שאם תשאלו הורים מה הכי מטריד אותם - התשובה היא חשיפת ילדיהם לתכנים פוגעניים ברשת. שיימינג, הפצת תמונות וסרטונים למשל שכבר הובילו להתאבדות. וכמובן סכנות הפייק ניוז וההסתה הרעילה. סער סיפר שבסך הכל ריענן את הצעת החוק שגובשה בזמן ממשלת נתניהו, הצעה שנתניהו גנז בעצמו. האם הוא גנז אותה בגלל שזיהה בה לפתע את הסכנה לדמוקרטיה או שזיהה בה סכנה לתשפוכת ההכפשה וההסתה שמזרים בנו יאיר לרחבי הרשת. תיחזוק הנרטיב הביביסטי ושלטון המשפחה מבוססים על שני צדי המטבע הזו: מצד אחד, פולחן האישיות למנהיג ומצד שני, שטנה והסתה נגד מתנגדיו. חוק הפייסבוק מאיים לשמוט את אחת משתי הרגליים האלו.

שר המשפטים גדעון סער | צילום: יריב כץ

הטראפיק ברשתות החברתיות מחייב בחינה מחודשת של רגולציית חופש הביטוי. יש כבר מדינות דמוקרטיות בעולם שעלו על המסלול המרסן. ישראל, אם תחוקק את חוק הפייסבוק, לא תהיה הראשונה. הרגולציה מתבקשת לנוכח מאזן העלות-תועלת. הנזקים הפוטנציאליים מול חופש הביטוי שיוגבל. וסער מציע שאת המאזן הזה יעשו בתי המשפט. הצנזורה לא תהיה בידי הזרועות המדינתיות.

נכון, מותר לחשוד בשופטים. לא בדרכו של אמסלם, אבל לשופטים יש נטייה לאמץ את עמדת המדינה. במיוחד במעמד צד אחד, במיוחד בגלל הרתיעה לקחת אחריות ולהתבצר ב'סייף סייד'. אבל, מצד שני שופטים מסוגלים לזהות פרסומים ש"דגל שחור" של פליליות וסכנה ממשית מרחף עליהם. יש להניח שהמאזן בין החלטות 'שגויות' לבין החלטות 'נכונות' ייטה לטובת הנכונות. לפסילת מקרי הקיצון שבהם הפרסום המועמד להסרה בוהק בצרימתו הפסולה.

דודי אמסלם | אלכס קולמויסקי

כאשר נחקק חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הוצאו ממנו שתי הזכויות המרכזיות בדמוקרטיה: שוויון וחופש הביטוי. קמה צעקה: איך תשרוד הדמוקרטיה ללא שני אלה. והנה, לפחות בגזרת חופש הביטוי, לא נפלה שערה ממחלפותיו. וזה היה בזכות בתי המשפט שהשכילו להגן ולעגן את חופש הביטוי למרות היעדרו הזועק מהמתווה החוקתי של חוק היסוד. 

חשיבותו של חופש הביטוי ידועה להגשמת כבוד האדם ולקיום הדמוקרטי. עם זאת, חופש הביטוי משמש גם את מחריבי החברה והדמוקרטיה. מי יודע, אולי היטלר לא היה פורח אלמלא ידע לנצל עד תום את חירויות הביטוי וההפגנה שבעזרתן מוטט את הדמוקרטיה הגרמנית. מי יודע, אולי ראש הממשלה יצחק רבין לא היה  נרצח אלמלא ההסתה שהתקיימה בצל חופש הביטוי ההלכתי שהשתלב בתוך חופש הביטוי הפוליטי.

השורה התחתונה היא שחופש הביטוי הוא יסוד חיוני ומרכזי בדמוקרטיה, אבל הוא יכול להיות גם יסוד חיוני ומרכזי בהחרבתה. כשמסתכלים על הזרימה ברשתות נדמה שהניצול לרעה גובר על השימוש המועיל. פרסום רעיל, הסתה, פייק ניוז, הפרה בוטה של פרטיות מסכנים שלום אדם וחברה. 

כמובן שאת הצעת החוק אפשר לרכך. למשל, לקבוע שהסרת תכנים שפורסמו בפלטפורמות רשמיות ומוכרות (וואלה, גלי צה"ל וכו') יתקיימו במסלול מרוכך יותר. למשל, שסמכות ההסרה תינתן רק למחלקה מנהלית-ייעודית בבתי המשפט המחוזיים שבהם יישבו רק שופטים שמומחים במשפט חוקתי. אבל אין ספק שחופש הביטוי "החדש" מחייב רגולציה "חדשה". בדיוק שכמו החופש להחזיק נשק חם מחייב רגולציה מחמירה יותר בהינתן האפשרות לכל אדם להחזיק נשק חם.