מ"חולה נפש" ועד "תתי אדם": משטרת הלשון בפעולה

הרגישות לטוהר המילה היא כה גדולה אצלנו עד שכמעט אין יום מבלי שמישהו יתפלץ ויזדעזע אל מול אמירה כלשהיא. הנה מקבץ מהעת האחרונה: "קאקדילה" של עומר אדם על הנשים הרוסיות, "תתי אדם" של יאיר גולן על הפורעים מקרב המתנחלים, "חולה נפש" של אהוד אולמרט על משפחת נתניהו. 

והרגישות היא כזו גדולה שאפילו מטנפים מובהקים אצים להגיש תביעות דיבה. משפחת נתניהו ודודי אמסלם, למשל, שתקצר היריעה ויסמיק הנייר מלצטט אותם. במיוחד יאיר ודודי. וכשביבי אומר שהפרקליטות "תפרה לו תיק כדי להפיל מנהיג ימני מהשלטון" יש לו בערך את אותה איכות של ראיות שיש לאולמרט שכינה אותו "חולה נפש". ויש להניח שהוויכוח מי מהשניים צודק יותר הוא לגמרי פתוח. כי למילים כאן יש תכונה פנימית שסותרת זו את זו: הן גם לא חשובות והן גם מעוררות זעזוע. בכזו קלות אנחנו גם מטנפים וגם מזדעזעים.

ראשי הממשלה לשעבר בנימין נתניהו ואהוד אולמרט | צילומים: יואב דודקביץ, אוראל כהן

ובכל זאת – כל מקרה לגופו. עומר אדם מחזיר אותנו לגבולות הגזרה של הזמר העברי. הוא לא חיים חפר וגם לא דן אלמגור שגם הם חטפו (בדיעבד) על החפצת נשים ועידוד סקסיזם. 'כשאת אומרת לא למה את מתכוונת?" של אלמגור זכה אפילו לגינוי מצלצל משופט בית המשפט העליון מישאל חשין שנזף באלמגור, בפסק הדין שהרשיע את הנערים-האנסים בקיבוץ שמרת. סימן השאלה של אלמגור, תמים ככל שיהיה, נתפס כביטול סירובה של האישה והיתר עקיף לתקוף אותה. 

מאז טקסטים מהסוג הזה יצאו מהפלייליסט ומה'פוליטיקלי קורקט' שבהדרגה השתלט על חיינו. כוונותיו טובות, אבל גם תוקפנותו חסרת הגבולות מאיימת על חופש הביטוי והאמנות. ובשיח הזה לעולם לא תימצא הסכמה על התמהיל ועל הגבול. השיר של עומר אדם שופך על הרוסיה את כל שלל הסטראוטיפים הירודים ולכן ראוי לשפוך עליו בחזרה את שלל הגינויים הנגדיים. אבל, תחת ההסכמה ששניהם – החופש האמנותי וחופש התגובה – חוסים תחת חופש הביטוי. 

"תתי האדם" של יאיר גולן נמצא במדרגה אחרת. הוא לקוח מהטרמינולוגיה הנאצית "אונטרמענטש" שמניחה, בעצם ההגדרה עצמה, את קיומה של היררכיה אנושית. של אדם-על ומתחתיו תת-אדם. של גזע עליון וגזע נחות. כמובן שלא זו הייתה כוונתו של גולן. הוא ביקש להביע שאט נפש מוסרית מאותם פורעים יהודים שמתעללים בשכניהם הפלסטינים. הוא בחר את הכינוי ב'השאלה' משיח אחר כדי להביע את עוצמת זעמו/תסכולו מהתופעה. טוב עשה כשחזר בו. ובכל זאת, השימוש בביטוי מתכתב בדרך כלשהי עם תחושת העליונות הגזעית-דתית שניתן למצוא בכתביהם של רבני המתנחלים.

"חולה הנפש" של אהוד אולמרט הגיע היום לבית המשפט שבו החלה להתברר תביעת הדיבה של משפחת נתניהו נגדו. האם מדובר בהבעת דעה או בייחוס עובדה ("אמת דיברתי")? אולמרט יבקש להיבנות משתי ההגנות והשאלה היא אם השופט יאפשר לו. בהנחה שלא ניתן יהיה לבסס ממצא קליני בבית המשפט, תישאר שאלת הלגיטימיות של "חולה נפש". כשמכנים אדם "נאצי" לא מתכוונים לומר שהוא חבר במפלגה הנאצית אלא שדעותיו הגזעניות זהות למצע הנאציזם. כאשר פסלה עדת הבחירות המרכזית את הרב מאיר כהנא מהתמודדות לבחירות ב-1984 , כתב יו"ר  ועדת הבחירות המרכזית השופט ד"ר משה עציוני שהצעותיו של כהנא הן חוקי הגזע של נירנברג בהבדל היחיד, שבכל מקום ששם נכתב "ארי" נכתב "יהודי", ובמקום ששם היה כתוב "יהודי" נכתב עתה "ערבי". ולכן, יטען אולמרט שלהגיד על מישהו "חולה נפש" זה לא לאבחן אותו רפואית אלא לטעון שהתנהגותו הפרועה, הפוגענית, הלא צפויה דומה להתנהגות "חולה נפש". כמובן שניתן לפתוח כאן דיון משני על הסטיגמה שמודבקת לחולי הנפש האמיתיים שנטולים את הכוונה והזדון של נתניהו. אבל, וכאן אנו חוזרים להיקף השיח, ל'תרבות הביטול', למשטרת הלשון, לגבולות הפוליטקלי-קורקט שמורחבים כל הזמן. נכון, הם מורחבים בשם הערכים הנכונים, אבל אסור לשכוח שלפעמים התרופה גרועה מהמחלה. התשובה הטובה והנכונה למילים היא לרוב מילים. במיוחד כשהמילים מוטחות בזירה הציבורית שלנפגעים והנעלבים יש גישה חופשית אליה. 

ישנם חריגים שבהם מוצדק להפעיל צנזורה, רגולציה או חיוב משפטי. ושלושת הדוגמאות שהובאו כאן לא נופלים, לטעמי, לגדר המקרים המוצדקים.