יעל שפריר | צילום: אורי טאוב ורונית כהן
למידה בתנאי אי ודאות
הדבר היחיד שידוע הוא שאי אפשר לדעת מה יהיה. כולנו יודעים את זה. גם הילדים שלנו. מערכת החינוך יודעת את זה, גם הבריאות. ועכשיו השאלה - מה עושים עם זה?
אי ודאות מאסיבי כמו שקורה בעולם בימים אלה, דיסרפשן שטרם נראה כדוגמתו, שפוגש עולם ששובש על ידי כל טכנולוגיה אפשרית ומנסה לשוא להדביק את הקצב, אומר רק דבר אחד. אי הודאות כאן כדי להישאר. זה הזמן להתיידד עם ה-אורחת שהגיעה לבקר ב-2020 ולא נראה שהיא מתכננת לעזוב בקרוב. איך חיים איתה? איך עובדים איתה? איך לומדים איתה?
אי ודאות ברמה האישית
ברמה האישית, המשפחתית - כל אחת ואחד מאתנו מגייסים תעצומות נפש כדי לשים לב לפרטים, לחשוב, לתקשר, לקבל החלטות חכמות ברמה האישית, בהסתכלות לטווח הקצר ובחשיבה לטווח הרחוק. לאף אחד אין באמת כלים, אבל אנחנו עושים כמיטב יכולתנו. אף אחד לא יודע אם נצליח או לא. יותר מזה - מה זאת הצלחה? האמונות שבאנו איתן נסדקו, לכל הפחות, בעבור רובנו וגם למתוחכמים ביותר, עדיין אין שום KPI ברור (Key Parameter Indicator = מדד להצלחה).
החלטות לגבי טובת המשפחה נלקחות ברחבי העולם על בסיס יומיומי. האם לבוא לעבודה או להישאר בבית, האם להיות קשוחים עם הילדים או לשחרר בעת הזאת, האם לסכן חיי אדם אחר, מה נקרא לסכן, האם לדווח או להעלים עין. השאלות הפרטיות שלנו מהדהדות קרוב לוודאי גם במסגרות הרחבות יותר. אם אי הוודאות היא חלק מהשגרה שלנו - מה חשוב, במה להשקיע, מה המדד להצלחה עכשיו? כשמסתכלים על עולם החינוך, קשה לא לראות את ההזדמנות לשינוי פרדיגמטי ענק.
חשיבה מחדש על העולם
מה אם נחבר את המשבר שקורה בחוץ לשינוי שמתחיל לקרות בפנים? נקבל החלטות שמרגישות יותר נכונות, גם אם אין עדיין את התמונה והמדדים כולם? זה הזמן לשאלות עמוקות ולצעדים אמיצים. כשמסתכלים עכשיו על ״ילדי הקורונה״, כמו שהם קוראים לעצמם - האם אנחנו צריכים להתמקד בציוני הבגרות שלהם? האם אנחנו צריכים לתת להם הקלות? האם אנחנו צריכים לאמן אותם להיות דינמיים? האם אנחנו צריך לחסן אותם בזריקות או בבטחון עצמי?
״אני יכול להעיד שמספר הילדים הסובלים מחרדה קפץ פי 4-5. אני שומע את זה מעוד מנהלים. המספר כל כך גבוה שאנחנו לא מצליחים למצוא להם סעד פסיכולוגי בשוק הפרטי כדי שיטופלו, והם באמת במצוקה ומבקשים עזרה. חלקם גם סובלים מסקול-פוביה ואחרים איבדו קשר ללימודים. יש גם קפיצה גדולה ברמת הדיכאון של הילדים. אפשר לראות הרבה יותר ילדים עצובים. זה קורע לי בנשמה ובא לי לחבק אותם, את חלקם אני לא מזהה ואני רואה רק עיניים כבויות וקפוצ'ון על הראש״. תקראו את הפוסט הכואב שבו משקף רם כהן, מנהל התיכונט, את ההשלכות של הימנעות משאלות עמוקות ומצעדים אמיצים על הנוער. למרבה הצער, האתגרים לא ייפתרו בדיבורים.
ההבנה שמשהו גרוע קורה כאן היא הכרחית. ההבנה של חוסר הרלוונטיות של מנגנוני התגובה, גם היא הכרחית. המודעות להשלכות של החלטות נטולות ביסוס ועומק צריכה להתעורר. מה עושים כשהפתרונות הקיימים לא עובדים? מחפשים אחרים! חוקרים, מסערים מוחות, מגבשים רעיונות, מנסים על קבוצות קטנות, עוקבים ומודדים, מפיקים לקחים ומתקדמים. האתגר הזה, של מעורבות תלמידים בלמידה, לא התחיל היום. טמנו ראש בחול, אבל הקורונה חשפה את המציאות כפי שהיא ומייצרת עכשיו הכרח לפעולה אמיתית ומיידית. האתגר הזה של מעורבות תלמידים הוא קשה במיוחד, כי אין קצה חוט. מהו הדבר שיגרום לדור ה-Z בכל העולם ללמוד? להתעניין? לשמוח? האתגר הוא מקיף ורחב, חובק אקוסיסטם שלם של תלמידים, מורים, הורים וגופים קשורים. לכן גם השינוי הנדרש הוא מקיף ורחב, ומאיפה מתחילים?
תחילת השינוי כרוכה בהבנה של דור ה-Z
בני נוער קמים בבוקר ונכנסים לעולם שלמבוגרים רבים אין דריסת רגל בו. הם נכנסים לאינסטגרם, ממשיכים לטיקטוק, עוברים למשחק האהוב עליהם, כמה הודעות וחוזר חלילה. מה הם עושים שם? למה? מה זה נותן להם? האם זהו בזבוז זמן מוחלט? או שמביא גם ערך? מה ה-hook שגורם להם להישאר? איך זה רלוונטי לעולמות של למידה? איך זה קשור לבית הספר? למורה? לבחינות הבגרות?
אם אי אפשר לדעת מה נכון, מה צריך, מה חשוב לעשות - אולי אנחנו צריכים להתחיל לעשות מה שאנחנו מרגישים שנכון? בהיעדר תשובות מערכתיות, אנשים מתחילים לקבל החלטות אישיות, משפחתיות, קהילתיות. זה שיעור חשוב, מרתק ובעיקר חיובי. אולי הפתרון לאי ודאות עולמית הוא הסתכלות פנימה? כשאין מערכת שתחליט עבורך ותנהל עבורך את הביצוע, אתה צריך לסמוך על עצמך ולעשות לבד. כשחושבים על מה צריכים הילדים שלנו, על מה יצטרכו בעתיד שלהם, על מה יעשה להם טוב - יש כאן קצה חוט. אולי זה מה שאנחנו צריכים ללמוד וללמד.