מאמן נבחרת הנכים של עזה בכדורגל: "אל תסתכלו עליהם כמסכנים"

חוסאם אבו סולטאן מרצועת עזה היה שחקן כדורגל רגיל לגמרי. הוא יכול היה להתקיף את שער היריב במהירות ולשוב להגנה מיד כשמתעורר הצורך. פעולות המשחק היו עבורו בסיסיות ופשוטות ולא הצריכו שום מאמץ מיוחד. 

אבל אז הגיע הרגע שהפך לחוסאם את הכל למסורבל יותר: ב־2018 כדור של חייל צלף ישראלי פגע בפלג גופו התחתון במהלך אחת "מהפגנות השיבה" המתוקשרות, והצעיר העזתי שחלם כדורגל נאלץ להיפרד מאחת מרגליו. באותם ימים, אשר רבים מפצועי הפגנות הגדר מתארים "כקשים והשחורים בחייהם", המחשבה כי יעלה בחזרה על כר דשא כלשהו וירוץ, נראתה כלקוחה מסרט מדע בדיוני.

אבל שנה לאחר מכן סיימון בייקר הגיע מאירלנד לעזה ודברים השתנו מן הקצה אל הקצה. בתמיכה מסיבית של ארגוני הצלב האדום והסהר האדום, האירי החסון, שבעבר היה קפטן נבחרת קטועי הרגליים של מדינתו, החל לקבץ את נכיה של רצועת עזה החבולה, אשר הלכו והתרבו בקצב מסחרר באותם ימים, בניסיון להרכיב נבחרת פלסטינית מכובדת שתיוצג גם במפעלים בינלאומיים. אבו סולטאן, שבדיוק החל להשתקם מפציעתו, התאים  היטב למיזם השאפתני. בימים אלו, לאחר תהליך ניפוי קפדני, הושלמה הרכבתה של נבחרת קטועי הרגליים בקול תרועות. "אני לא רוצה שיסתכלו עליהם כפלסטינים מסכנים שחטפו כדור", הכריז בייקר, "אלא כעל ספורטאים לכל דבר ועניין". 

פרויקט הכדורגל העזתי אינו המיזם הספורטיבי היחיד שקרם עור וגידים ברצועה בארבע השנים האחרונות. התווספותם של 156 קטועי גפיים כתוצאה מהפגנות הגדר אל כמות גדולה בין כה וכה של תושבים שרגליהם או ידיהם נקטעו כתוצאה משנים של מאבקים מזוינים מול ישראל (על פי משרד הבריאות הפלסטיני, ברצועת עזה חיים כ־1,600 קטועי גפיים), הובילה למבול של פרויקטים ספורטיביים, רובם בתמיכת ארגונים בינלאומיים, שנועדו לסייע בשיקומם של הנפגעים הרבים. 

נכון להיום, כך עולה מנתוני לשכת הסטטיסטיקה של הרשות הפלסטינית, בשטחה חיים כ־93 אלף בעלי מוגבלויות, 48 אלף מהם מתגוררים ברצועת עזה. העימות האחרון בין חמאס למדינת ישראל בחודש מאי האחרון הותיר שם שישה קטועי גפיים חדשים. מלבד התמודדות פיזית יומיומית מורכבת, סובלים נכיה של הרשות מאחוזי אבטלה בלתי נתפסים (קרוב ל־90%) וקושי רב להתקיים במרחב שטרם למד להכיל ולהנגיש עצמו לבעלי מוגבלויות. 

תחום אחד שכן פתח שעריו לרווחה לאוכלוסייתה המוגבלת של עזה הוא כדורסל. ברצועה מתקיימות בשנים האחרונות ליגות תוססות של כדורסל כיסאות גלגלים בתמיכתם של ארגונים בינלאומיים. באופן מפתיע יחסית, אם מתחשבים בהרכבה של האוכלוסייה השמרנית, נשים הן חלק בלתי נפרד מהמפעל, וגם הן לוקחות חלק במשחקים. בטורניר שהתקיים באוגוסט האחרון, לצד חמישה מועדוני גברים פעילים מרחבי הרצועה, השתתפו ארבעה מועדונים על טהרת המין הנשי. 

סיימון בייקר מאמן ילדים קטועי גפיים בעזה. "הם ספורטאים לכל דבר ועניין" | צילום: אי אף פי

על פי נתוני התאחדות הכדורסל לכיסאות גלגלים, בעזה מתאמנים באופן פעיל קרוב ל־200 שחקנים ושחקניות. לדברי אחמד מוסה, מנהל תוכנית השיקום המקומית בארגון הצלב האדום, אשר בנוסף לתמיכתו הכלכלית תרם גם עשרות כיסאות גלגלים לטובת הספורטאים, מטרת הפעילות היא שיפור תפקודם הפיזי ושילובם של העוסקים בה בחברה הפלסטינית. עסקני התחום המקצועיים, כמו האני מטר, ראש תחום כדורסל כיסאות הגלגלים בוועד הפראלימפי הפלסטיני, אינם מתביישים לומר שמטרת הליגה "גילוי כישרונות שיוכלו להשתתף בטורנירים מקומיים ובינלאומיים". 

לשם כך, בדומה למה שקרה בענף הכדורגל, הובאו בכמה מקרים מאמנים זרים שתפקידם ללטש עד כמה שניתן את יכולות הספורטאים המקומיים. מחנות האימון בניצוחם הוגדרו כהצלחה מסחררת, ואף סייעו להכשרת דור נוסף של מאמנים ושופטים. 

ענף נוסף שחווה עדנה בעזה בתקופות של משבר וסבבי אלימות הוא טניס שולחן. גם כאן מתקיימת ליגה סדירה שבה פעילים עשרות שחקנים שמגיעים לאולמות האימון מכל רחבי הרצועה. חלקם, אך לא כולם, מנפגעי הפגנות הגדר. את המשחק הם מנהלים במיומנות רבה כשהם ישובים בכיסאות גלגלים. בטורנירים, אשר מתקיימים אחת לכמה חודשים, משתתפים 60 שחקנים ולעתים יותר. במחבטים אוחזות גם טניסאיות שולחן נכות אשר פניהן מכוסות ברעלה. משחקיהן מופרדים מאלו של הגברים. 

"החברה שלנו משתפרת בשילוב בעלי המוגבלויות", טען פאדי דיב, מאמנה של קבוצת כדורסל מחאן יונס, כשהתראיין לאתר הצלב האדום. "ככה זה כשכמעט בכל בית שני אצלנו יש מישהו בעל מוגבלות".

לאחרונה צורפו לענפים אשר פעלו באופן מסורתי בשנים האחרונות תחומים אשר נחשבו נחלתם של אנשים בריאים בלבד כמו רכיבה על אופניים ואף אתלטיקה קלה. רק לפני כמה חודשים התקיימה ברצועה תחרות הרכיבה הראשונה על כביש לקטועי רגליים בהובלתו של רוכב מקומי שאיבד את רגלו בהפגנות הגדר. המשותף כמעט לכל אלו ברצועת עזה אשר נשאבו לספורט לאחר שאיבדו את רגלם או ידם הוא רצונם לצאת ולייצג את עמם במפעלים בינלאומיים. 

נבחרת הכדורגל הפלסטינית הטרייה מכוונת לטורניר גביע העולם באיסטנבול במרץ הקרוב. אבל תחילה עליה להראות את כוחה בזירה המשחקים אסייתית. נשמע פשוט מאוד, אך כדי שכל הטוב הזה יתגשם, מישהו צריך לפתוח להם את השער של מעבר ארז. זה, יודעים כל הספורטאים העזתים, המכשול הגדול מכולם.