"למה לעשות אמנות אם לא בשביל משחק"

"זה כמעט כדור. בחלקו העליון יש גדם שמן, פתוח כמו כוכב, ובו כמה סיבים יבשים. הכדור מלא מאות שיניים לחות, מבריקות, דבוקות זו לזו". 

זה חלק מכתב החידה הראשון בספרו של האמן שחר פרדי כסלו, "תנוכים משושים, שיניים רכות, וחידות אחרות", שיוצא כעת לאור (בהוצאת אסיה ומשכן האמנים הרצליה). הספר מתפרסם בעקבות תערוכה שהציג כסלו לפני כשנתיים במוזיאון תל אביב. תשאלו מה הפרי המתואר בכתב החידה? ובכן, ספוילר, אבל רק אחד: זהו רימון. 

כסלו, אמן וראש בית הספר לאמנות רב־תחומית בשנקר, החליט לשחק. והוא עושה את זה לא מעט באמנות שלו. הרעיון כזה: הוא עצם את העיניים, ומישש היטב שורה של פירות וירקות, תיאר בכתב את מה שחש, והעביר את התיאורים למאיירים מדעיים ברחבי העולם, שהתבקשו לאייר לפי התיאורים. הוא כתב להם שיש לו חזיונות של אובייקטים מסוימים, אבל הוא עצמו לא יכול לצייר אותם. מה שיצא תחת ידם, מצחיק ומופלא, נאסף לתערוכה ולספר החידות הזה.  מקבץ  שדומה יותר ופחות (בעיקר פחות) למקור.

האמן שחר פרדי כסלו | צילום: נח דובי כסלו

הפירות יצרו מדע בדיוני

ד"ר שחר פרדי כסלו (פרדי הוא כינוי שדבק בו בגיל מאוחר יחסית, 23, ונשאר מאז) הוא אחד השמות הבולטים בעולם האמנות, שהעבודות שלו משיקות לתחומים נוספים: טכנולוגיה, פילוסופיה, קולנוע.

כסלו (40), נשוי ואב לשניים ומתגורר ביפו, גדל עד גיל 8 בדרום אפריקה, ולאחר מכן בנס ציונה. 

בתיכון כבר למד לתואר ראשון בהיסטוריה וכלכלה באוניברסיטה הפתוחה. ואז למד לשני תארים שניים בקולנוע ובתולדות הפילוסופיה, ועשה דוקטורט בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות, הכל באוניברסיטת תל־אביב.

"אני מקיים יחסים אמביוולנטיים עם האמנות כבר 20 שנה", הוא אומר, "אני רואה את עצמי חצי בפנים חצי בחוץ. למדתי קולנוע וחשבתי שאעשה קולנוע, כתבתי שני תסריטים וסדרה בפיתוח, על עלייתו ונפילתו של דודו טופז. אבל מצאתי את עצמי באמנות". 

זה התחיל בתערוכה במוזיאון הרצליה, כסלו יצר אז את ספר האיורים "למרות מה שקרה אני עדיין השליט", שכלל איורים עם בדיחות ושנינות, "אוטיזם חינני של בן 18", הוא אומר. אחר כך הציג עבודות רקמה, "גובלנים שעשיתי עם הסבתא שלי, שמוצאה ממשפחה רוסית שהיגרה לחרבין שבסין". ב־2008 הציג במוזיאון פתח תקווה את העבודה "בתולת פיג'י" שתיארה קוף שהוא גם בת־ים.

בלון מלא ריר. זו מין ביצה קטנה, בלונית נפוחה. יש לה עור. כשלוחצים עליו מרגישים שהביצה רוצה להתבקע. מתחת לעור: ג'לי רירי, בין המוצק והנוזל. בתוך הכופתה הרירית הזו נחים ארבעה סיבים דקיקים, ובקצה שלהם מעין שעועית קשיחה. בדרך כלל הביצים מתארגנות בקבוצות גדולות, ומחוברות זו לזו בסיב מְעוּצֶה דרך חוד קטן שבצדן התחתון.

ספר החידות, שמעוצב בסגנון מדריכי הצמחים של פעם, יכול להתאים גם לקהל מבוגר וגם לקהל צעיר. הנתק בין המתואר במילים לבין הפירות והירקות שכולנו מכירים דורש קשב וסיבוב נמרץ של גלגלי המוח.

 "זה התחיל ממשחק שהמצאנו אחי ואני באוטו. הייתי מתאר דברים והוא היה צריך לנחש מה זה. די מהר הגעתי לפירות וירקות, גיליתי שהתיאורים מעניינים, אמביוולנטיים ולא תמיד ברורים".

משחקים, הוא אומר, "זה גם הבייבי שלי. מאז המשחק קאטאן שיצא ב־1995 אנשים קלטו שמשחקי קופסה יכולים להיות עולם יצירתי. אני עוסק בפיתוח משחקי מחשב ומשחקי קופסה. המשחקים הם מדיום אמנותי שעניינו בניית חוקים. יש סט של חוקים ומגבלות, שעטופים בעיצוב יפה ואיורים. מעניין אותי מתי חוק או מגבלה מצליחים לייצר מעורבות, הנאה ואפילו התמכרות״. 

במקביל הוא עוקב שנים אחר עולמות האיור המדעי.

"זו מסורת ארוכת שנים שדורשת שליטה מוחלטת, זה נעשה תמיד בעט ובשחור לבן, אסור לצייר אפור, אז עושים דחיסויות של נקודות, מראים את הדבר מבפנים ומבחוץ, הכל סביב תיקשור מידע. אפשר היה לחשוב שהמצלמה תהרוג את התחום, אבל לא. יש דברים במדע ובביולוגיה שאי אפשר לצלם. נגיד נגיף הקורונה — אי אפשר לצלם אותו, אלא לאייר".

"פירות וירקות הם יצורים מוזרים נורא. אולי כל המדע הבדיוני נבע מהם. אבל היו לי גם כשלים בספר. אם השתמשתי במילה 'עלה' או 'גרעין', המאיירים הבינו מה זה"

איך העבודה על התערוכה והספר התבצעו בפועל?

"זה היה קצת כמו במאי קולנוע שעובד עם אנשים שיודעים לעשות דברים: הכל שלו, אבל שום דבר נקודתי לא שלו. אז מצאתי מאיירים מדעיים שעניינו אותי, ושלחתי להם את תיאורי הפירות והירקות שלי. בעיניי מה שהכי מלהיב זה איך מאותו תיאור יכולים לצאת כל כך הרבה וריאציות ופרשנויות. אותן מילים — כל אחד לוקח את זה למקום אחר, ואף אחד לא טועה". 

זה אומר משהו על הדמיון האנושי האינסופי.

" כן, ברגע שמשהו מקבל שם, כותרת, כל המעמקים שלו, הפיתולים, העושר שבו — נמחקים. אתה מקטלג את זה באוטומט במוח ומבין שזה זה. אבל ברגע שמבטלים את השם, הדבר עצמו נחשף, החוויה מועצמת בכך שאתה לא יודע מה זה. החידות האלה הן עוד מופע של הזרה".

למה דווקא פירות וירקות?

"פירות וירקות הם יצורים מוזרים נורא. אולי כל המדע הבדיוני במקורו נבע מפירות וירקות. אבל היו לי גם כשלים. אם למשל השתמשתי במילה 'עלה' או 'גרעין', המאיירים מיד הבינו מה זה. הרי להגיד תפוז בלי שיבינו שזה תפוז זה קשה".

לעבודה הוא קורא הינדוס לאחור — בנייה של משהו ופירוקו לטובת הרכבה מחדש. לתערוכה שהוצגה במוזיאון תל אביב הגיעה למשל קבוצה של שופטים. "הם אמרו שזה דומה לחוויית השיפוט: כל אחד מציג בפניך משהו קצת אחר, ודרך כל האחרים האלה אתה צריך להרכיב את האמת", הוא מספר. "פסיכואנליטיקאים ראו באיורים מעין מבחן רורשאך, איך המאיירים פירשו את מה שכתבתי".

"משחקים הם מדיום אמנותי שעניינו בניית חוקים, שעטופים בעיצוב יפה ואיורים. מעניין אותי מתי חוק או מגבלה מצליחים לייצר מעורבות, הנאה ואפילו התמכרות״

המשחקיות ורוח השטות הפכו למעין סימן היכר שלך. למה זה ערך חשוב בעיניך? 

"למה לעשות אמנות אם לא בשביל משחק? זו דרך אחרת לנסח יצירתיות. במיוחד כשאתה מלמד אמנות: אם אתה עושה את זה בכובד ראש, אתה בסכנה גדולה לחנוק אנשים".

איזה ריח יש לאמנות

אגב ללמד אמנות, לפני כשנה מונה כסלו לראש בית הספר לאמנות במכללת שנקר. ״האמנות היא שמורה המשלבת מלאכה, עיון מופשט ורוח שטות", אמר עם מינויו. "כאקדמיה, תפקידנו לטפח את שלושתם". מאז פרסם כסלו שתי חוברות, הראשונה היתה סקירה של איך לומדים ומלמדים אמנות, "כי לכאורה זה משהו שאי אפשר ללמד אותו", הוא אומר. "העליתי שאלות כמו איך מאזנים בין הכשרה טכנית לתהליכי עבודה יצירתיים, איך מאזנים בין מסגרת מובנית לבין חופש".

הקערה החבויה. הוא עשוי מקשקשים גדולים דמויי כף, שמכסים קשקשים קטנים יותר. מתחת לכל כף חבויה עוד כף, ומתחת לה עוד כף. ככל שהכפות פנימיות כך הן רכות ומתקפלות בתוך עצמן. הכפות הפנימיות דקיקות וזעירות ממש. הכפות צומחות על עמוד עבה וחשוף. במעלה העמוד, מתחת לשכבה מגוננת של כפות, הוא מתרחב ונפתח לקערה רדודה נסתרת. הקערה מלאה שיער צפוף ופלומתי.

החוברת השנייה מציגה את מבנה הלימודים. "אנחנו מנסים לבנות משהו שדומה לבית ספר דמוקרטי, שמבוסס מאוד על בחירה ועל תמהיל אישי של קורסים וכך הסטודנטים יוצאים להרפתקאות אמנותיות. למשל קורס על ריח באמנות, הסטודנטים נדרשים להכין בשמים מעניינים בשיתוף המחלקה להנדסה כימית במכללה. או סדנה אצל המפחלץ הראשי של מוזיאון הטבע".

איך השפיעה הקורונה על הלימודים בשנקר?

"הקורונה לא השפיעה טוב. אבל יש פה הזדמנות. כל עולמות ההשכלה והחינוך צריכים לעבור מטאמורפוזה בתגובה לשינויים כמו האינטרנט, הטכנולוגיה וכן, גם הקורונה. אני למשל המרתי קורס שלי למין פורמט של תוכנית אירוח מוקלטת, כמו פודקאסט, שבה בכל שבוע שני סטודנטים קוראים את חומר הקריאה, ואנחנו מנהלים שיחה, וכל השאר שומעים ויכולים להגיב. המצב החדש פותח עוד אפשרויות יצירתיות".