תחקיר כלכליסט מרים דגל שחור

חשיפת כלכליסט אודות השימוש הנרחב והאגרסיבי לכאורה שעושה משטרת ישראל בכלי המעקב הטכנולוגיים החודרניים והמתקדמים ביותר בעולם צריכה להרעיד את אמות הסיפים ולפתוח את כל מהדורות החדשות. 

מהתחקיר עולה כי המשטרה התנהלה כלפי חשודים בעבירות, מקורביהם או אחרים (שהחליטה על פי שיקוליה הסמויים מן העין הציבורית) כי הם יעד ראוי למעקב באמצעים שנועדו להתמודד עם  שלוחי מדינות אויב, טרוריסטים ופושעים בינלאומיים.  

כדי להמחיש את רמת הפוגענות בפעילות שכזו על ידי המשטרה, ניתן לדמות את הפעילות הדיגיטלית הכרוכה בחדירה והשתלטות על טלפונים חכמים של אזרחים לאינספור חוליות מעקב של בלשים המתחקים אחר כל צעדיו של אדם ומשפחתו בביתו, במחשבו, בחדר המיטות שלו ולמעשה בכל פעילות ואינטראקציה שהוא מבצע בכל מקום וזמן 24/7. התנהלות זו אינה מתקבלת על הדעת, וחותרת תחת האמנה הבסיסית ביותר שבין מדינה דמוקרטית לבין אזרחיה כולם. 

השאלה המתבקשת אם כך, היא כיצד מתקיים בכלל תהליך שכזה לאורך שנים ללא הסמכה מקובלת וללא דיון ציבורי הכרחי ומתבקש? התשובה פשוטה ומצערת: היעדר רגולציה מתאימה וקידוש יתר של שיקולי ביטחון ואכיפת חוק, שאף אחד כמעט אינו חשוף אליהם.

הסמכויות הפורמליות לא מספיקות 

בישראל קיימת רשות להגנת פרטיות, כמקובל במדינות מתוקנות, אליהן ישראל מתיימרת להשתייך מאז ומעולם. תפקידה המרכזי של הרשות הוא להיות "מופקדת על הגנת המידע האישי במאגרי מידע דיגיטליים ועל ביצורה של הזכות לפרטיות. לתכלית זו היא מפעילה רגולציה... על כלל הגופים בישראל".

המפכ"ל קובי שבתאי | צילום: אלעד גרשגורן, שאטרסטוק

אלא שהמציאות מלמדת שהסמכויות הפורמליות כשלעצמן, אינן מספיקות, ולמעשה מעולם לא ניתנה לרשות להגנת הפרטיות, או לגופי פיקוח אחרים, דריסת רגל של ממש במערכת הביטחון ובגופי אכיפת החוק השונים במדינה.

באותן טריטוריות שהרשות מודרת מהן, מתבצעות פעולות איסוף, עיבוד ושימוש במידע אישי בהיקפים עצומים וחודרניים כשלמעשה, למעט מספר עלי תאנה בלתי אפקטיביים בעליל, אין בקרה ודין וחשבון של ממש על המתרחש. יתרה מכך, כאשר התקיימו הליכים לתיקון חוק הגנת הפרטיות ולחיזוק מתבקש בסמכויותיה, נעמדו גופי הבטחון ומי שמבקשים להיחשב ככאלה על רגליהם האחוריות בדרישה כי בחוק המתוקן היעדר סמכות הפיקוח תקבל גושפנקא חוקית.

אם תשאלו את גופי הביטחון והאכיפה על הסוגייה, הם יצביעו על ביקורת פנימית עצמאית שנהוגה בהם בשילוב דיווחים תקופתיים כלליים ליועץ המשפטי לממשלה ולעיתים לוועדת משנה כזו או אחרת של הכנסת. 

הדיווחים הפיקוח הם לעג לרש

למרבה הצער, יש לומר ביושר שדיווחים אלה והפיקוח שהם כביכול מאפשרים הם לעג לרש ולא משרתים באמת את אזרחי המדינה. נהפוך הוא, קיומם מאפשר את הטעיית הציבור כאילו מתקיים פיקוח על הנעשה במחשכים וכי האזרחים שומרי החוק יכולים לישון בשקט. הם לא. 

גורמי הפיקוח המדווחים לא יושבים בתוך הגופים, לא מחוברים למערכותיהם והנתונים שהם מקבלים הם חלקיים, סטטיסטיים, ועל פי רוב נטולי פנים ושמות. השיטה לא מאפשרת פיקוח בזמן אמת אחרי זהות הנעקבים, הרקע להחלטה לעקוב אחריהם, עוצמת החדירה לחייהם ופרטיותם ועוד, שבלעדיהם לא ניתן לומר כי מתקיימת בקרה אובייקטיבית חיצונית. 

הכתובת בנושא הזה היתה על הקיר. ברגע שניתן אישור פורמלי או בהעלמת עין להתנהלות כזו ושימוש מסיבי באמצעי "אח גדול" דוגמת מערכת "עין הנץ" המשטרתית ואחרות, הדרך לפגיעה אנושה בפרטיות ובשאר זכויות האזרח הנלוות אליה – נסללה. מדרון חלקלק זה לא רק ביטוי, אלא מציאות עגומה שמתרחשת לנגד עינינו וצריכה להדיר שינה מכל אזרחית ואזרח תמימים ושומרי חוק דווקא.

על הכנסת, על הרשויות והגורמים האמונים על פיקוח ובקרה אחר הגופים בעלי העוצמה הגדולה בישראל לנצל את חשיפת התמונה האמיתית והמדאיגה כדי ליזום דיון ציבורי כן ופתוח שאחריו, כמתבקש, תיעשה רוויזיה של ממש בהליכי הפיקוח וריסון הכוח של גופים אלה. 

אלון בכר הוא שותף במשרד מיתר, לשעבר ראש הרשות להגנת הפרטיות