הקברניט
כוננות ויקטור: על טייסים עם עין אחת ומתקפת יום הדין
באמצע שנות החמישים הבינה ארה"ב שלא תוכל לעצור פלישה סובייטית לאירופה עם פצצות אטום עצומות ומפציצים איטיים. הפיתרון היה מטוסי קרב זריזים ונשק גרעיני קטן בכוננות חירום מוזרה, אשר הטריפה ואף הרגה טייסים וסיכנה את העולם כולו
שלום, כאן הקברניט; מי יודע למה פיראטים הסתובבו בימי קדם עם רטייה על העין? לא בגלל פציעות - הם פשוט עברו הרבה בין הסיפון המואר והתאורה העמומה בבטן הספינה, גם בשגרה וגם בזמן קרב לכיבוש אוניות. זה יצר מצב בעייתי: עיניים שמורגלות לאור יתפקדו גרוע בחשכה ולהיפך. ולכן, נעזרו השודדים ברטייה כדי לכסות עין אחת לפני שירדו לחושך, ולפני שעלו לסיפון החליפו צד. מה קיבלנו? עין אחת שמותאמת לכל מצב תאורה. היום אספר לכם על טייסים שטסו עם רטייה של פיראטים - ועשו את זה בנסיבות מזוויעות ומפחידות, שמוכיחות עד כמה מטורף זה להיות טייס קרב.
לטורי "הקברניט" הקודמים:
השנה היתה 1953 וברית המועצות התחממה על הקווים: היא הציבה בגבול אירופה כוח בן יותר ממיליון חיילים, ונחילים שלמים של טנקים, נגמ"שים, משגרי רקטות ומטוסי קרב. בהינתן הפקודה, ינוע הכוח הזה דרך גרמניה ויכבוש את היבשת כולה; והיריב - ברית ההגנה נאט"ו שבראשות ארה"ב - לא יוכל לעשות דבר.
ההרתעה הגרעינית האמריקאית היתה חסרת משמעות בסיפור הזה; לארה"ב היה ערימה מלאי מפחיד של פצצות מימן אדירות, והרבה מאוד מפציצים כבדים שיכולים לשנע אותן (טילים בליסטיים ארוכי טווח היו עדיין בתנור). אבל אי אפשר היה למקם את המפציצים קרוב מדי לגבול, כדי שהסובייטים לא יראו בכך צעד לקראת מתקפה ובמקום להיבהל ולנצור נשקם, יבהלו ויפתחו באש.
וכשהמפציצים יושבים בבסיסים מרוחקים באנגליה, איטליה, ספרד, טורקיה ומרוקו, אין סיכוי שיספיקו להמריא ולהשפיע; עד שיגיעו, יספיק האויב להיכנס לריכוזי אוכלוסיה שאי אפשר להפציץ.
מפקד כוחות נאט"ו בתחילת העשור, הגנרל דווייט אייזנהאוור, בחר פיתרון מאוד פשוט: את הפלישה המתקרבת אכן יעצרו פצצות אטום, אבל קטנות, טקטיות - כאלה שאפשר לשים על עשרות מטוסי קרב מהירים. הם יוכלו להמריא מקו החזית, לפתוח מבערים ולהגיע תוך פחות משעה לנקודות ריכוז הכוחות של האויב, ולמחוק אותו באש גרעינית.
צריך רק להחזיק מטוסים ופצצות מתאימות בכוננות מיידית כל לילה בכל רחבי אירופה. למה לילה? כי אנו מדברים על העידן שלפני ראיית לילה בתפוצה רחבה, והוערך שכל פלישה תתחיל בחסות החשכה. כך נולדה פקודת התגובה המהירה, שבשטח נקראה כוננות ויקטור.
הראשונים שנכנסו לכוננות ויקטור היו צוותי ה-F100 סופר סייבר (Sabre = חרב-פרשים; לא היו האקרים בפיפטיז). היה זה מטוס קרב חדש ונוצץ, אותו פיתחה חברת נורת' אמריקן כשדרוג נרחב ל-F86 סייבר המשובח, גיבור מלחמת קוריאה.
ה-F100 נולד לטיסה מהירה וגבוהה - הראשון בשירות ארה"ב שמסוגל לעבור את מהירות הקול בטיסה אופקית. כשנכנס לשירות, סנוור את הטייסים, שהביטו בו בהערצה; לו רק ידעו מה מחכה להם.
המטוס החדש פשוט היה כבד ביחס לכוח שלו. זה היה בסדר גמור בזמן טיסה מהירה וגבוהה, אבל קטלני כשחוזרים לבסיס: מהירות הנחיתה של המטוס היתה גבוהה מאוד, בגלל העיצוב והמשקל שלו.כדי להאט, היה על הטייס לגשת לנחיתה כשהאף גבוה מעל לאופק, וכל מערבולת או טעות קטנה גרמו להזדקרות מהירה ואיבוד שליטה.
בחיל האוויר כינו אות זה "ריקוד הסייבר" (פרפרזה על מחול החרבות), משום שזה נראה כאילו המטוס קיפץ לו, לפני ההתרסקות הקטלנית. עשרות טייסים נהרגו, עד שהותקנו בסופר סייבר מדפים חדשים ששיפרו את המצב. וכוננות ויקטור לקחה את המטוס הזה, המסוכן ממילא, ושמה את טייסיו במצב בלתי אפשרי בעליל.
כוננות ויקטור נכנסה לתוקף כל לילה בחצות, משום שהוערך שפלישה סובייטית תתרחש בחסות החשכה; הטייסים סיימו את ענייני היום, תפסו כמה שעות שינה, ואז קמו והלכו אל הסופר סייברים שחיכו להם מתודלקים ומוכנים. תחת הכנף נחה פצצה אטומית סימן 7, מחכה לטייס שיחמש אותה עם ההדקים שבכיסו.
לאחר מכן, נכנסו הטייסים לקוקפיט, כשבידיהם קלסר עבה עם כל פרטי המשימה. הם ישבו ועברו על המפות תוך שינון הנתיב, כל גוש עירוני ועיקול-נהר, כל גבעה וכל רכס. ואז, שיננו כל פיסת מידע על כוחות האויב; פה יש בסיס אווירי, כאן - סוללת נ"מ, שם עובר פטרול וכן הלאה.
המטרות היו מחנות צבא למיניהם, בסיסים אוויריים, תחנות רכבת, גשרים ועוד - כולם יעדים שמסייעים לריכוז והעברה של כוחות. והטייס שינן ממש כל פסיק; אם יוקפץ להפעלת אמת, מחכה לו טיסה מסוכנת ברמה שקשה לדמיין.
כדי להימנע מגילוי ויירוט, נדרשו הסופר-סייברים לטוס בגובה של עשרות מטרים בלבד, ובמהירות של סביב אלף קמ"ש; משהו שמאוד מסוכן לעשות בלי מערכת ראיית לילה או מכ"מ עוקב-קרקע שיעזור לך להגיע בלי להישתל באיזו גבעה. לא, כל מה שעמד לרשות הטייסים היה החושים שלהם, ההכשרה שלהם, והמפה.
כשהגיעו המטוסים ליעד, הוטל החימוש בשיטה שנקראת "מעבר לכתף", ונועדה לאפשר הפצצה אטומית בגובה נמוך במיוחד: הטייס מגיע לקרבת המטרה ואז מושך בסטיק ונוסק אנכית.
בשלב זה, ישחרר את הפצצה כך שהיא בעצם תעוף כלפי מעלה, ועד שהיא תאבד מומנטום ותיפול, כבר יספיק המטוס להתרחק. זאת לא שיטה טובה להפצצה מדויקת, אך מדובר בפצצה עם רדיוס הרס פראי - שיעשה את העבודה גם אם החטאת בקילומטר.
אך גם השיטה הזאת לא הבטיחה הישרדות; פצצה סימן 7 היא נשק אורניום בעוצמה של שמונה קילוטון - קצת יותר מחצי מזה של הנשק שמחק את הירושימה. מטוס שייקלע לגל הניפוץ שלה בגובה נמוך הולך לאבד את הכנפיים.
מרגע ההטלה, היו לטייס קצת יותר מארבעים שניות עד לפיצוץ. וחישבו על כך: היה עליו להסתובב, כדי שיברח לכיוון ממנו בא ולא עמוק יותר לשטח האויב. ככל שטסים מהר יותר, כך רדיוס הפנייה יהיה יותר גדול, ולכן ידע הטייס שהפיצוץ האטומי יבוא מצידו ולא מאחוריו.
וכאן נכנס לתמונה עניין הרטייה: זו לא היתה רטיית עור רגילה, והיא הכילה לוח עופרת קטן. הטייס שם אותה על העין בצד הנגדי לפיצוץ הצפוי - בידיעה שההבזק העצום יגמור לו עין אחת במאה אחוז. העין המכוסה תאפשר לו להמשיך לטוס. והרטייה ישבה על העין כל הדרך, עוד מלפני ההמראה - למקרה בו תתבצע הפצצה גרעינית נוספת בגזרה.
חמישים מטוסי סופר סייבר החזיקו כוננות ויקטור כל לילה ברחבי אירופה. שעות שלמות ישבו חמישים טייסים בקוקפיט, למדו מסלולים ורעדו מפחד. האם תינתן פקודת ויקטור-אמת? האם ימותו, או "רק" יאבדו עין? טייס F100 קשיש סיפר לי פעם שהשעה הכי קשה היתה האחרונה: כבר שיננת את הנתיב, בחרת עין, למדת את המטרה ועכשיו המוח רץ; האם אצליח לברוח בזמן? העין אבודה, אבל האם זה יכאב? האם אשרוד נטישה בגובה נמוך? מה יגידו לאמא שלי?
רק קרני השמש שחררו אותו מציפורני הפחד; עם הזריחה הוסרה כוננות ויקטור, הבקרה הקרקעית הודיעה לצוותים שאפשר לחזור למיטה, וארוחת הבוקר תוגש כרגיל. בחלק מהבסיסים, כוננות ויקטור היתה שונה, ונינוחה בהרבה: הטייסים הלכו והניעו את המטוסים בחצות ובדקו שהכל עובד, ואז הלכו לישון בחדר הכוננות שליד ההאנגר.
אבל בכל מקרה, המשימה היתה אותה משימה. עכשיו, דמיינו לכם מה זה להעביר ככה תקופות ארוכות, חודשים ושנים. השחיקה הנפשית היא פשוט מפלצתית, אפילו בלי שעוזבים את הקרקע. והנזק הפסיכולוגי נשאר גם לאחר השחרור. פוסט טראומה היא אחת הקללות של ההוויה האנושית, וחלק מבוגרי אותן יחידות סופר-סייבר לא ישנו בשקט עד יומם האחרון.
לכוננות ויקטור היה אפילו עוד צד אפל: היא הרגה טייסים על ימין ועל שמאל גם בלי הפעלה אמיתית. כבר אמרנו שלמטוס ובני דורו לא היה שום כלי טכנולוגי שעזר לטוס נמוך ומהר בלי להישתל במגדל של כנסייה, עץ גבוה או קפל קרקע. ואם קשה לעשות זאת רק על בסיס טיסה ידנית, אפילו קשה יותר כשראיית העומק שלך מתבססת על עין אחת בלבד.
ואם לא די בכך, מזג האוויר האירופי לא עשה הנחות; לא פעם נכנסו ערפילים ועננות צפופה במהירות אפילו באביב ובקיץ, וצוותי הסופר סייבר נקלעו לתוכם בגובה נמוך; בין יוני לדצמבר 1959 התרסקו כך 12 מטוסים - הטייסים פשוט טסו לתוך גבעות.
במהלך 59' הגיע קצין בכיר לבדוק כוננות ויקטור באחד הבסיסים. הוא בחן את הטייס התורן ושאל אותו על תרחישי משימה ומקרי חירום. לבסוף, שאל אותו מה יעשה אם תהיה בעיה כלשהי בבסיס וצוותי הקרקע לא יוכלו לסייע לו ביציאה למשימה. הטייס חייך והשיב שאין בכלל צורך בהם; הרי המטוס הוכן ותודלק מראש, וכל ההדקים והניצרות של פצצת האטום גם ככה פה אצלו בכיס.
הגנרל חזר למפקדה מזועזע; עקרונית, היה יכול טייס בודד להמריא לבדו עם נשק גרעיני בלי כל פיקוח, ולהתחיל את מלחמת העולם השלישית אם רק יתחשק לו. מהר מאוד שונו נהלי כוננות ויקטור, והנצרות פוצלו בין הטייס וקצין נוסף.
העניין הזה מאוד הטריד את המטה האמריקאי; מבחני הכשירות הפסיכולוגית של אותם הימים הושפעו מגישות מצ'ואיסטיות של "תהיה גבר", ותפקדו ככסת"ח. במזל גדול לא קם איזה מטורף אקראי והטיל את העולם לאסון גרעיני.
ב-1961 החלה כוננות ויקטור להשתנות; הסופר סייברים הועברו למשימות קו שני ואת מקומם תפסו מפציצי קרב מדגם F105 - מטוס חזק ומהיר בהרבה, ולו מערכות שמאפשרות טיסה בטוחה יותר בגובה נמוך.
עם השנים חלו התפתחויות בטכנולוגיות הטילים הבליסטיים, וכוננות ויקטור הפכה כינור שני למתקפה מדויקת מרחוק. פקודת ויקטור בוטלה רשמית בנובמבר 1986, כשאת הכוננות מחזיקים צוותי F15 ו-F16.
ה-F100 המשיך לשרת בחיל האוויר האמריקאי והשתתף במלחמת וייטנאם, במשימות תקיפה וסיוע קרוב. גם שם נדרש לטיסה נמוכה, וגם שם גבה את חיי הטייסים. מאז נכנס לשירות ב-1954 ועד שהוצא ממשימות קו ראשון ב-1972 אבדו 889 סופר סייברים בתאונות למיניהן, שהרגו 324 טייסים.
גם כיום ישנם טייסים שנמצאים בכוננויות למבצעים מסוכנים ביותר, ויודעים שהסיכון עצום. אך כבר לא מתכננים משימות שהן התאבדותיות מראשיתן; המטוסים יקרים מדי וכך גם הכשרת הטייסים, וכל מטוס מלא בטכנולוגיות רגישות שאסור שיפלו לידי אויב. בנוסף, הפיקוח הפסיכולוגי השתפר, וחילות אוויר מתאמצים לדאוג לאנשיהם ולנטר עומסים מסוכנים. ומה על ערך חיי האדם, שתפיסתו השתנתה בחמישים השנים האחרונות? ובכן, טייסי קרב עדיין אמיצים ומסורים דיים כדי לקחת על עצמם כל משימה, ולהקריב כל שיידרש. לשמחתנו, ישנם כלים טכנולוגיים שמאפשרים השלמת מבצעים גם בלי לאבד עיניים, את החיים או את בריאות הנפש. טיסה נעימה!
21 תגובות לכתיבת תגובה