לחבר את החשמל לכבוד האדם

בעוד שיח זכויות האדם סופג מהלומות בחקירות המשטרה באשר לפלישות המסיביות לניידים (עם או בלי פגסוס/סייפן), הוא מקבל רוח גבית מבג”ץ בפסק דין דרמטי שניתן ביום חמישי שעבר. השופטים דפנה ברק־ארז, יצחק עמית ודוד מינץ חיברו את החשמל לכבוד האדם. את הזכות לחשמל לזכות לקיום מינימלי בכבוד. “אספקת החשמל קשורה בקשר הדוק לזכות לקיום מינימלי בכבוד או לזכות לחיים ולבריאות”, כותבת ברק־ארז, “ולכן ההגנה עליה קשורה להגנה על הזכות החוקתית לכבוד האדם”.

אבל, זה לא אומר שממחר בעלי חוב יקבלו חסינות מוחלטת מניתוק. ממש לא. שופטי בג”ץ מקשים מעתה על הרשויות (רשות החשמל, חברת החשמל) לנתק או להגביל אספקת חשמל, ומורים להן להרחיב את אמות המידה שמקנות חסינות מניתוק.

1. התנגדות להסדרים הקיימים לגביית חובות מהצרכנים

את העתירה הגישו צרכנים “החיים בעוני מרוד”, כדברי השופטת ברק־ארז, באמצעות שלושה ארגוני זכויות אדם - האגודה לזכויות אדם, רופאים לזכויות אדם ואיגוד העובדים הסוציאליים. בהמשך הצטרף לעתירה הסיוע המשפטי במשרד המשפטים. העתירה תקפה את ההסדרים החלים על גביית חובות הצרכנים, ובכלל זה ניתוק אספקת החשמל. טענתם המרכזית היא, שאין לאפשר ניתוק כאמצעי גבייה ויש לפנות להליכי גבייה אזרחיים מתונים יותר.

ב־1.1.2018 נכנסו לתוקף שלוש סנקציות שניתן להפעיל נגד החייב: ניתוק מאספקת חשמל; הקטנת היקף זרימת החשמל לביתו; התקנת מכשיר מיוחד - “מונה תשלום מראש” (מת”מ) לצורך אספקת חשמל מבוקרת על בסיס של תשלום מראש של הצרכן. העותרים נמנים עם “נפגעי” המת”מ.

שלושת הסדרים אלה לא חלים על ניצולי שואה ועל צרכנים שתלויים בחשמל להצלת חייהם, כמו המשתמשים במכשיר הנשמה ביתי, או בלב מלאכותי. 

2. להרחיב את הקריטריונים למכשיר מציל חיים

העותרים בעתירת החשמל “חיים בעוני מרוד. נסיבות חייהם קשות. חלקם חולים במחלות כרוניות או מטפלים בבני משפחה חולים. הם מתפרנסים בעיקר מקצבאות, וחובותיהם רבים”. לטענת העותרים, ניתוק מאספקת חשמל אינו דומה לשלילת שירות אחר בגין אי־תשלום, בשל חיוניותו של מצרך בסיסי זה והפגיעה הקשה ששלילתו גורמת בזכויות יסוד חוקתיות - הזכות לחיים, הזכות לכבוד האדם, הזכות לבריאות והזכות לקיום בכבוד.

הם לא חולקים על כך שאת החוב צריך לשלם, אולם לטענתם חברת החשמל אינה מוסמכת להשתמש בכלי של ניתוק כאמצעי גבייה, אלא להפעיל הליכי גבייה אזרחיים מידתיים יותר. לשיטתם, על רשות החשמל לקבוע מכסה בסיסית של צריכת חשמל הנדרשת לקיום בכבוד, בהתחשב בצרכים הבסיסיים של משקי בית בישראל, ולהזרים לביתו של הצרכן בעל החוב חשמל בכמות שתיקבע.

העתירה תקפה את הקריטריונים הבריאותיים המצומצמים שכלולים בקבוצה “צרכנים שאספקת החשמל חיונית להם”. בקבוצה זו נכללים חולים הזקוקים לחשמל להצלת חיים (מנשם ולב מלאכותי). אבל לא נכללים בה מכשירים מצילי חיים נוספים שמחייבים חיבור קבוע לחשמל, כמו מקרר שבו מאוחסנות תרופות מצילות חיים שיש לשמור בקירור, מכשירי אינהלציה, או מכשירים תומכי נשימה. עוד נטען, כי חולים, קשישים ותינוקות רכים בשנים זקוקים לתנאי קירור או חימום הולמים בביתם.

השופטים דפנה ברק־ארז, יצחק עמית ודוד מינץ | צילומים: עמית שעל, אוהד צויגנברג

3. המדינה טענה שקביעת המדיניות נתונה בידי הכנסת

גורמי המדינה שנגדם הופנתה העתירה הם רשות החשמל, חברת החשמל ושרת האנרגיה. לטענת המדינה, הסדרי הניתוק הם סבירים, מידתיים ומקצועיים. בנוסף, המדינה טענה שמדיניות הרווחה, ובפרט הנגישות למוצרים בסיסיים כמו חשמל, צריכה להיות מקודמת במסגרת מדיניות המס, מנגנוני ביטוח לאומי ומערכת הקצבאות, ולא במסגרת חוק משק החשמל. מכל מקום, המדינה מדגישה כי קביעת מדיניות זו היא תפקידה של הכנסת ועליה לעגנה בחקיקה.

חברת החשמל טענה שאפילו אם קיימת זכות יסוד לצריכת חשמל, הרי שזו “זכות מוגבלת” שאינה פוטרת מהחובה לשלם עבור. לטענתה, הרחבת מעגל הזכאים לחסינות מפני ניתוק חותרת תחת קביעות ברורות של המחוקק, וכי החברה והרשות אינן מוסמכות ואף אינן מסוגלות מבחינה מעשית להורות על כך. כלומר, זהו תפקידה של הכנסת.

4. ביהמ”ש: החשמל נחוץ לאדם בקיומו היומיומי

השופטת ברק־ארז פותחת את פסק דינה בפסוק “ויהי אור”, שמתחיל את סיפור בריאת העולם בספר בראשית. וכמו שאור השמש מקיים את החיים ביקום, החשמל מבסס פעולות חיוניות של הקיום האנושי. ועדיין, יש להגדיר את מעמדה הנורמטיבי של הנגישות לחשמל. האם זהו רק אינטרס חברתי חשוב או שמדובר בזכות, ואולי אף זכות יסוד? מסקנת השופטת היא “שבהקשרים מסוימים אספקת חשמל סדירה היא חלק מההיבטים היסודיים הנדרשים לאדם לצורך קיומו הבסיסי והיומיומי, ולכן ראויה להגנה תחת מוטת כנפיה של הזכות לכבוד האדם”.

היא מגייסת גם את הקורונה למסקנה זו: “תקופת הקורונה חשפה עוד יותר את המשמעות של אספקת חשמל סדירה ורצופה — בעידן שבו אנשים רבים התבקשו לעבוד או ללמוד מביתם, ואף לשהות בו במסגרת של סגר או בידוד”.

ברק־ארז מוסיפה שהפגיעות המיוחדת של אנשים החיים בעוני בהקשר של אספקת חשמל זוכה להכרה גם בשיטות משפט אחרות. הדיון בכך הוא חלק מהקשר רחב יותר של “עוני אנרגטי” (energetic poverty), כלומר עוני שמתבטא בהיעדר נגישות לצריכת אנרגיה בסיסית. ולסיום, “הפרספקטיבה החשובה של זכויות ילדים. כאשר מנותקת אספקת חשמל, קיימת סכנה לפגיעה ישירה באפשרות להבטיח סטנדרט בסיסי של חיים בכבוד לילדים, ובהקשר זה גם ליכולתם להיות תלמידים מתפקדים, מה שמוסיף את הזיקה לזכות יסוד חשובה נוספת — הזכות לחינוך”.

5. להרחיב את את ההכרה בעוני כטעם לאי־ניתוק מחשמל

ועכשיו לתוצאה. בג”ץ מורה בעצם למדינה להרחיב את אמות המידה שמכירות באפשרות להוכיח קושי כלכלי חריג, המשתלב עם מצב רפואי כטעם לאי־ניתוקו של צרכן מאספקת חשמל. כלומר, להרחיב את ההגנה לעניים מרודים ולנפגעי בריאות. בנוסף, בג”ץ מורה לתקן את אמות המידה לזכות הטיעון של הצרכן בטרם קבלת החלטה על ניתוקו.

לגבי המת”מ קובעת ברק־ארז, “שבנסיבות מסוימות של עוני מרוד, המשמעות המעשית של העברה למתכונת של צריכת חשמל באמצעות מת”מ היא ניתוק מאספקת חשמל. צרכן שאין ביכולתו בשום אופן לשלם את חובו, לא יועיל לו חיבור למת”מ”.

ומוסיף לעניין זה השופט יצחק עמית: “למעלה מ־30 אלף משפחות נמצאות בהסדרי מונה תשלום מראש (מת”מ), משפחות שנמצאות במצוקה ובמלחמת הישרדות יומיומית על טיפת החשמל האחרונה. מי שנאלץ לבחור בהתקנת מת”מ מעיד על עצמו שהוא עני, אך שאינו סרבן תשלום”.

6. בג”ץ לא קובע חשמל חינם לחייבים, אך מרחיב חסינות מניתוק

בעולם הזכויות, הזכות לחשמל נמנית עם הזכויות החברתיות שבית המשפט לא נוהג להתערב בהן. קיימות שלוש משפחות של זכויות: הבסיסיות (חופש ביטוי, שוויון ועוד), הפוליטיות (הזכות לבחור ולהיבחר, זכות השביתה) והחברתיות (חינוך, בריאות, דיור וכדומה). החברתיות עולות כסף. בעקיפין, משמעות אכיפתן המשפטית היא הכתבה לממשלה איך לנהל את תקציבה ואת סדר עדיפויותיה החברתי. בעבר היו עתירות דומות. למשל נגד קיצוץ הקצבאות או עתירה להוסיף תרופה מצילת חיים לסל התרופות. לבית המשפט אין את היכולת - לא להכתיב לממשלה להגדיל את הסל, ולא להוסיף את התרופה שהתבקשה בעתירה במקום תרופה אחרת שהממשלה קבעה לפי המלצות ועדת הסל. 

לכן בג”ץ הולך כאן בין הטיפות. מצד אחד הוא אינו קובע חשמל חינם לחייבים. מצד שני הוא משדרג את הזכות לחשמל ואת החסינות מניתוק במקרים המתאימים. הן בעצם שדרוג שלילת החשמל לפגיעה בכבוד האדם ובקיום האנושי, והן בהחמרת אמות המידה לשלילת הזכות, נדמה שבג”ץ פתח כאן את הדלת לזכויות החברתיות.