המהפך של מציצים: החוף המיתולוגי בתל אביב בדרך לפנות את יושביו

המבנים על חוף מציצים, השריד האחרון לפולקלור העבר של החוף התל־אביבי, בדרך לפינוי, כך נודע ל"כלכליסט". לפי כשבוע העבירה עיריית תל אביב כתבי תביעה לשישה מחזיקים בקרקע, שאותם היא הגדירה כפולשים, וכעת עליהם להגיש כתבי הגנה בתוך 60 יום. 

זאת לאחר שבשנתיים האחרונות כבר התבקשו להתפנות על ידי העירייה, כשזו שלחה להם צווי פינוי והריסה למבנים. בתקופה שחלפה מאז קבלת צווי הפינוי תושבי החוף לא שעו לדרישת העירייה, וכאמור כעת הם ייאלצו להתמודד עמה משפטית.    

הסרט “מציצים”. משקף את רוח החוף בשנות השבעים

השטח המיועד לפינוי הוא חטיבת קרקע של כ־1.5 דונם הממוקמת במרחק של כ־50 מטר מקו החוף, ובה מבנים רבים הצמודים זה לזה. המבנים מחולקים לשישה מתחמים בשטח של 300-200 מ"ר, שכל אחד מהם מוחזק על ידי אדם או משפחה, חלקם מחולקים ליחידות דיור קטנות שכיום מושכרות, וחלק מהמבנים משמשים למגורי התושבים. אף שחלק מהמשפחות טוענות כי רכשו את הקרקע לפני עשרות שנים, בפועל הן מעולם לא נרשמו כבעלים. הקרקע הוחזקה על ידי קק"ל, ומנוהלת באמצעות רשות מקרקעי ישראל (רמ”י). בשנת 2019, כדי לקדם תוכנית פיתוח של החוף, הפקיעה עיריית תל אביב חלקים מהקרקע, והיום בעלות הקרקע הן העירייה ורמ"י, ושתיהן תובעות כעת את פינוי התושבים. לאחר הפינוי בכוונת העירייה להרחיב את חניון אחוזת חוף בצד המזרחי של המבנים, וכן להרחיב את הטיילת ואת שטח חוף הרחצה. 

במכתב ששלחה לתושבים ציינה העירייה כי גם אם חלקם נמצאים בקרקע שנים רבות, אין בכך כדי למנוע את הפינוי והבסיס החוקי שלו. חלק מהמחזיקים בשטח טוענים לרכישת הזכויות בשטח לפני עשרות שנים. אם הם יצליחו להוכיח זאת, ייתכן שיזכו לקבל פיצוי על הפינוי.  

שאול בעל הצלקת

חוף מציצים נחשב לאחד החופים הפופולריים בתל אביב, בין היתר בזכות מיקומו האטרקטיבי בסמוך לנמל תל אביב ולפארק הירקון ממזרח. בעבר החוף משך אליו את אנשי הבוהמה התל־אביבית, והסרט "מציצים" משקף במידה רבה את רוח המקום בשנות השבעים. בצמוד לשכונה שתושביה נדרשים כעת להתפנות, על שטח חניון אחוזות החוף, שכן בעבר הצריף של אביגדור, שבו צולמו חלק מהסצנות בסרט “מציצים”. הצריף של אביגדור היה ידוע כמקום מפגש עבור חברי להקת "לול", ואריק איינשטיין אף הקדיש לו את שם התקליט "בדשא אצל אביגדור". הצריף נהרס על ידי העירייה ב־2005. 

באופן טבעי גם הצריפים הסמוכים ששכנו על חוף מציצים נחשבו למקום מגורים אטרקטיבי, והיעדר הבעלות על הקרקע הוביל לבנייה בלתי חוקית של חלק מהמבנים ולהשתלטות של פרסונות שונות על המבנים במתחם. אחת הדמויות שהגיעו למקום בימיה הראשונים של השכונה היא שאול יוסף המנוח, הידוע בכינוי "שאול צלקת", מאנשי כרם התימנים, אשר נודע גם כגורם בעולם התחתון וכבעליו של פונדק שאול בכרם. יוסף התגורר במקום עד לפטירתו, וכיום מתגורר שם בנו זוהר עם אשתו וילדיו. אישה נוספת שקיבלה תביעת פינוי מהעירייה היא השחקנית סוול אור, שכיכבה לאחרונה בסדרת הטלוויזיה "מלכת היופי של ירושלים".    

עדנה אשכנזי ואורן ג’ינו, מוותיקי חוף מציצים. “לידנו היה אדם שהתגורר במערה שחפר והיה אטרקציה אזורית” | צילום: אוראל כהן

בעבר התגורר במקום גם ישראל דנוך המנוח, אף הוא יליד כרם התימנים בתל אביב, עובד עירייה שהקים במקביל חברת אבטחה שסיפקה שירותי שמירה והגנה על מועדוני הלילה של שנות השישים. כיום מתגוררת בביתו של דנוך אלמנתו מרים דנוך, ועל שטח אחר מתגורר בנו אליהו דנוך.  

אחת מוותיקות השכונה היא עדנה אשכנזי, שהגיעה לשכונה כילדה בת 7 עם משפחתה בשנת 1950. "נולדתי בשכונת מחלול במקום שבו נמצאת כיום כיכר אתרים, גרנו שם בשכירות וכשהייתי בת 7 אבא שלי החליט לרכוש לנו בית וקנה את המקום הזה על החוף, ליד מלון שרתון, יש לי את ההסכם עד היום. לידנו היה אדם שהתגורר במערה שחפר והיה אטרקציה אזורית, הוא נהג לארח במקום ולקיים סיורים במערה תמורת תשלום. חיבבנו אותו והוא היה מגיע אלינו לאכול. בצמוד אלינו גר טומי, שהיה מנהל של קרקס, הוא היה מחזיק כאן את החיות שלו, היו לו קופים, נחשים, כלבים, והלוליינים היו מגיעים להתאמן כאן. היה כיף לגדול כאן, היה בחוף את הקיוסק של שמחה וכאן למטה יותר צילמו את הסרט של ‘מציצים’. בחניון היה הצריף של אביגדור וכל הבוהמה אהבו לבלות כאן. צבי שיסל היה שכן, וגיגי (גיורא) קליין היה המציל המיתולוגי של החוף, כולם היו חלק מהברנז'ה". 

לימים אשכנזי התחתנה ועזבה לחו"ל, ומי שנותרו להתגורר במקום היו אחיה אבינועם והוריה. לאחר מות הוריה אימץ אבינועם את אורן ג'ינו, אז נער בן 17 שחיפש מפלט בחוף. "הייתי נער שובב וזה פחות התאים להוריי שהיו מסורתיים כי הם חששו להרוס את החינוך של האחים שלי. עם הזמן אימצתי לי מספר מקומות מפלט, בעיקר אצל הדייגים ברידיניג או אצל אבי בצריף”, מספר ג’ינו. “אחרי הצלצול של בית ספר הייתי מגיע לאבינועם לחוף והוא ממש אימץ אותי, בשלב מסוים עברתי לגור איתו. לפני כ־17 שנה אבינועם, שהיה הלום קרב, נפטר, ואני נותרתי לשמור על הבית, כשעדנה חזרה לארץ קראתי לה לגור כאן".   

ראוי לתת פיצוי הולם

ההחלטה לפנות את חוף מציצים מיושביו היא חלק ממגמה רבת שנים של המדינה ועיריית תל אביב בפרט להסדיר את הבעלות על הקרקעות והתשתיות, ולארגן מחדש את המרחב העירוני. עם השנים פינו הרשויות תושבים משכונות רבות בתל אביב כמו מנשייה, שכונת השעון ביפו, כפר שלם, אבו כביר, תל גיבורים, סומייל וגבעת עמל (שבה הליך הפינוי טרם הסתיים). חלק גדול מהשכונות אוכלס בימי קום המדינה, בעיקר בתושבים יהודים יוצאי מדינות ערב כדי שישמשו כפועלים בעיר ויגנו על גבולותיה. בחלק מהשכונות חלפו עשרות שנים עד שהמדינה והעירייה "התעוררו" והחלו לפעול לפינויים במטרה לפתח את העיר, לפזר את האוכלוסייה ולמנוע היווצרות של שכונות עוני בלב העיר. השכונות שכבר פונו הן היסטוריה, אך ראוי שהתושבים שעוד נותרו, חלקם ילידי השכונות, בין אם זה בחוף מציצים ובין אם בשכונת גבעת עמל, יזכו ליחס ראוי מהרשויות, ובמקום לגרור אותם לבתי המשפט, לאפשר להם להתפנות בכבוד עם פיצוי הולם. 

לדברי עו"ד משה קמר, המייצג את מרבית תושבי המתחם, מדובר באנשים שחלקם נולדו במקום ואחרים הגיעו לשם בשנות החמישים ורכשו את הקרקע: "הבתים בחוף היו קיימים לפני קום המדינה, אלה בתים ערביים שנבנו בתקופת המנדט. אם העירייה רוצה לפנות את התושבים מכוח דיני ההפקעה, היא תידרש לפצות אותם בסכום כסף שהוא שווה ערך לדיור חלופי באותם התנאים בדיוק, כלומר בית צמוד קרקע במרכז תל אביב ובקרבת החוף". 

מעיריית תל אביב נמסר בתגובה: “מדובר בתביעות משפטיות לפינוי מתחם בחוף מציצים שהוגשו מטעם מדינת ישראל באמצעות רשות מקרקעי ישראל, בשיתוף העירייה. השטח מהווה חלק מחוף הים של תל אביב, ובכוונת הצדדים להחזיר את שטח החוף לתושבי העיר. הואיל ומדובר בקרקע בבעלות המדינה וייעוד ציבורי, טרם נקבעו עקרונות או קריטריונים לפינוי. המטרה היא לקבל את עמדות המחזיקים ומסמכים לזכות החזקה, ובכך יתאפשר לנו לבנות מתווה פינוי נכון. על פי סקר ראשוני שבוצע בשטח, לא נמצאו מחזיקים רבים שיש להם זכויות או מחזיקים משנות ה־50, ולכן הוגשו כתבי תביעה גם על מנת לקבל את עמדתם ואת המידע אודותיהם”.

את רשות מקרקעי ישראל מייצג עו"ד אורי אסא ואת עיריית ת"א עו"ד אלירן מגער.