הדילמה: להבריח את וולט או לחייב תנאי העסקה הולמים

בשבוע שעבר הודיעה וולט כי היא מפעילה מחדש את תוכנית הפיצויים לשליחים שאיבדו ימי עבודה בשל בידוד. חברת המשלוחים יצאה בתוכנית זאת בכל האזורים הגיאוגרפיים שבהם היא פועלת בעולם ממרץ 2020, ואחרי הפסקה קצרה ולאור גל האומיקרון - החליטה להחזיר את התוכנית. בשנתיים האחרונות חילקה וולט ישראל כמיליון שקל באמצעות תוכנית זו לכאלף שליחים, אלף שקל בממוצע לשליח.

לפי החברה, הפיצוי ניתן בתחשיב קבוע: 70% מהשכר ברוטו היומי של השליח (ממוצע של 28 ימים אחרונים) כפול שבעה ימי הבידוד, או מקסימום של תשלום יומי שעומד על 160 שקל. אם נסתמך על התחשיב של וולט, סכום זה מגלם פיצוי של 70% מיום ממוצע מקסימלי, אזי מדובר בשכר יומי של כ־228.57 שקל, ובהערכה שמדובר ביום עבודה שלם (8 שעות), הגענו לשכר שעתי של כ־28.57 שקל - קצת יותר משכר המינימום השעתי הקבוע בחוק שעומד על 28.49 שקל.

שליחי וולט בתל אביב. פיצוי של עד 160 שקל על יום בבידוד | צילום: אוראל כהן

בוולט לא מחויבים להעניק פיצויים על ימי בידוד של השליחים, משום שאלו לא מוגדרים כשכירים אלא כעצמאים. ובכל זאת, בוולט מסבירים שהמהלך נועד ל"הרחבת שביעות רצונם של השליחים". דאגה זו לשביעות רצונם אינה באה לידי ביטוי רק בפיצוי הכספי על ימי הבידוד, אלא גם בתוכנית שהשיקו בקיץ האחרון, שמעניקה לשליחי וולט ביטוח תאונות אישי בזמן עבודתם ועד חצי שעה אחרי שסיימו את המשמרת. לפי וולט, כ־8,000 שליחי החברה זכאים לביטוח מקיף זה ו"מדובר על הוצאה משמעותית בסדר גודל של עשרות מיליוני שקלים בשנה עבור וולט ישראל". 

תנאים סוציאליים חלקיים

הנה כבר הגענו ל"עשרות מיליוני שקלים" בתשלומי ביטוח ועוד מיליון שקל בתשלומי פיצויים, שהחברה לא היתה צריכה לשלם. מה גורם לחברה שמתעקשת באגרסיביות לא לשלם תנאים סוציאליים לשליחים שלה, אפילו לא לכמה מאות מהם שעובדים בשיעור של לפחות חצי משרה עבורה, לתת את זה?

על פניו נהדר. הנה חברה שמכירה בקשיים שמגפת הקורונה מייצרת עבור עובדים עצמאיים שעובדים בשירותה, ובכך שהם עוסקים בפעילות בסיכון גבוה יחסית. באמת אפשר לטעון שוולט עושה היום עבור עובדים עצמאיים יותר משהמדינה עושה למענם בימים אלה של מגפה.

אך האם באמת מדובר בפעילות מעוררת הערכה, או שיש לשאול מדוע וולט מתעקשת על מודל ההעסקה הזה ואז פועלת טלאים־טלאים כדי לתת חלקיקי זכויות לעובדים? זאת, בשעה שכבר קיים מודל העסקה שמבטיח את כל אלו — העסקה ישירה.

וולט היא רק אחת מבין כמה חברות משלוחי מזון, שטוענות שהן "משבשות" את יחסי עובד־מעביד ומייצרות צורת עבודה חדשה, שמתאימה לעידן הנוכחי. במודל זה, לכאורה, אין "עובדים" ואין "מעסיקים", ו־וולט היא רק חברת פלטפורמה שמחברת בין משתמשים שמעוניינים בשירות שיש לה להציע באמצעות אפליקציה (הזמנת מזון), לבין משתמשים אחרים - שרוצים לבצע את המשימה הזו תמורת כסף (השליחים). במודל זה השליח הוא "הבוס של עצמו". ובאמת, לשליחים רבים נוח במודל שוולט מציעה, כמו גם חברות פלטפורמה אחרות, שאולי לא פועלות בארץ אך זוכות לפופולריות עולמית, כמו אובר, ליפט או InstaCart.

סיווג עובדים כעצמאים על ידי פלטפורמות טכנולוגיות הוא שיטה ידועה של עמק הסיליקון, שוולט הפינית אימצה בהתלהבות. השיטה, שמכונה היום "כלכלת החלטורה", מאפשרת לחברות לגייס כוח אדם עצום בלי לשאת בסיכון ובעלויות התפעול השוטף (כמו ציוד שליחים), תוך שהן מתנערות ממחויבויות בסיסיות לעובדים, כמו שכר מינימום וימי חופשה או מחלה. מודל זה מעורר מחלוקת בכל העולם, בראש ובראשונה משום שעצמאותם של העובדים מוטלת בספק. בוולט, למשל, השליחים ה"עצמאיים" לא מקצים לעצמם משימות, לא מסוגלים להתמקח על תעריפים ומסתובבים בחולצה ומנשא ממותגים בלוגו, כשלט פרסומת מהלך. הם אפילו מכונים “וולטרים” בידי החברה עצמה. אם החברה יום אחד תחליט להוריד את התעריפים למשלוח, לשליחים לא תהיה שום יכולת להשפיע על ההחלטה, שתפחית להם בשכר השעתי באופן מיידי.

זו אינה טענה תיאורטית. שליחי וולט מתלוננים רבות על החלטות שמקבלת החברה, שמשפיעות באופן ישיר על יכולת ההשתכרות שלהם. בין היתר, במה שחלקם חווים כהקצאת משימות שנועדה רק לשרת את הלקוחות ופוגעת להם בהכנסות ובחלוקת הזמן. כמו כן ישנן תלונות על תחשיב המרחק שהחברה עושה כדי לתגמל אותם, או על הרנדומליות שבה מקבלים תוספת "גשם" במשמרות. וכל זאת בשעה שעובדים "עצמאיים", כפי שהתכוון לזאת המחוקק, לא אמורים להיות קורבנות לגחמות מסוג אלו, אלא אמורים להיות הפוסקים הראשונים והאחרונים לגבי האופן שבו עובדים, תמחור העבודה ותעדוף המשימות.

אם רע לשליחים כל כך, מדוע שלא יבחרו לעבוד היכן שהעסקה ישירה מתקיימת, כמו בתן ביס? אם העבודה הזו כל כך בעייתית, מדוע עובדים עומדים בתור כדי להצטרף לוולט ולהשיג עוד קצת "השלמת הכנסה", כפי שהחברה אוהבת לציין זאת שוב ושוב?

עולם של "קפיטליזם קצה"

ובכן, משום שוולט נהנית מהנסיבות הכלכליות שבהן מצויים העובדים הישראלים והכלכלה הישראלית. מציאות של יוקר מחיה משתולל, שירותים ציבוריים מצטמקים, אי־ודאות תעסוקתית בשל מגפת הקורנה - מה שהכלכלן ג'יימס גלבריית' תיאר כ"קפיטליזם קצה". זהו מצב שבו הרוב הכללי חי בחרדה מתמשכת מעלויות בריאות, דיור, חינוך, איכות השירותים הציבוריים ושאר הצרכים של בני מעמד הביניים הרגילים.

קונפליקט זה משתקף בעולם כולו, עם מאבקים בלתי פוסקים מצד עובדים וחלק מהרגולטורים להכיר בעובדי פלטפורמה אלו כעובדים לכל דבר. רק לאחרונה אובר עזבה את ברזיל, אחרי שזו חייבה את החברה לתת לעובדים ימי מחלה. בספרד, בבריטניה ובאיטליה, כמו גם בפינלנד — היכן שוולט נוצרה - קבעו בתי משפט או רגולטורים כי העובדים הזמניים, הקבלנים העצמאיים הללו, הם בעצם עובדים וזכאים לתנאים סוציאליים בסיסיים. בנציבות האיחוד האירופי מציעים לנסח תקנות חדשות על מעמד עובדים אלו. 

בישראל העניין גם מצוי בדיון, אחרי שהוגשה תביעה ייצוגית נגד וולט על מודל ההעסקה. בכל מרחב גיאוגרפי שבו חברה מפסידה קרב משפטי ונדרשת לתת לעובדים תנאים סוציאליים בסיסיים, החברה פורשת מפעילות באותו מרחב.

והאזרח הישראלי? הוא מעדיף נוחות על חוקי עבודה. שיהיו וולטרים מרובים בתנאי העסקה שהם לא תנאים, שימסרו לו במהירות שיא את ארוחת הצהריים שלו.