לפתור את בעיית הייאוש של עובדים ומחפשי עבודה

אחת "התעלומות" הגדולות של השנה האחרונה היא הפער הגדול בין ריבוי המשרות פנויות והקושי למצוא עובדים. עליות השכר המהירות ברחבי העולם הן פועל יוצא מכך.

מנסים להסביר זאת בכך שאנשים לא חזרו מחל"ת שכפתה עליהם הקורונה, בין מרצון ובין מכך שהתייאשו מחיפוש עבודה. 

הנה אנו המיואשים, שר אריאל זילבר ואומר: כך הגענו עד עצבות גדולה, ולא נוקטים בשום קו פעולה. והדרך לאן היא מובילה? אולי אנחנו לא בנויים בשבילה...בישראל יש לכך אחיזה. 

אמנם, לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מספר המתייאשים בשנה שעברה לא היה שונה מהותית ממספרם לפני שנתיים: 17.2 ו-17.3 אלף, בהתאמה. מעניין לציין, כי יותר גברים ופחות נשים התייאשו, אשתקד, בהשוואה לשנה הקודמת.

אולם, הממצאים המעניינים יותר קשורים לסיבות להתייאשות. 

רונן מנחם, הכלכלן הראשי בבנק מזרחי טפחות | בנק מזרחי טפחות

מסתבר, ש-28.0% ממתייאשי 2021 תלו זאת בהיעדר עבודה מתאימה בשל שכר, שעות העבודה ועניין בעבודה. רק 16.5% ענו כך ב-2020. הגורמים הללו עקפו, אשתקד, את שיקול היעדר עבודה מתאימה באזור המגורים, והיו למעשה השניים בחשיבותם.

היעדר עניין, אמרנו? אולי אנחנו לא בנויים בשבילה, כמאמר השיר...

מנגד, רק 36.6% הסבירו כי לא הייתה עבודה מתאימה במקצוע בשנה שעברה, אל מול 43.7% שטענו כך ב-2020.

נכון, הגורם הראשי לפער נותר היעדר עבודה מתאימה, מה שמעלה שוב את נושאי ההכשרה המקצועית כחלק חשוב לעידוד התעסוקה, אך השפעת הקורונה ניכרת היטב בכך שרבים יותר חשים חוסר עניין בעבודה.

אם הנושא לא יטופל, הגרעין הקשה של האבטלה יגדל, בשנים הבאות, תוך הפיכתו לקושי כלכלי, תקציבי וחברתי. זו תהייה ה-Long Covid של שוק העבודה.

לפי מחקר שפורסם באתר קרן המטבע הבינלאומית ונערך בארצות הברית ובבריטניה, הסיבות הראשיות לעודף המשרות הפנויות הן:

במקום הראשון, שיעורי השתתפות נמוכים יותר בקרב האוכלוסייה המבוגרת, שבוחרת לא לחזור למעגל העבודה; חלק מהדבר נובע מבעיות בריאותיות, אך אחרים סברו כי לנוכח עליית ערך הנדל"ן והנכסים הפיננסיים שלהם, הצורך לחזור לעבוד פחת. לפי המחקר, גילאי 55+ היו אחראים ל-35% מהתרחבות הפער, בהשוואה למצב לפני פרוץ הקורונה. אני טוען, כי תופעת היעדר העניין בעבודה תכריע את הכף לטובת הישארות בחוץ מקרב אלו שעדיין מתלבטים.

רק במקום השני, דורג היעדר עבודה מתאימה; נושא זה הסביר רק 18% מהתרחבות הפער בארצות הברית ו-11% בלבד בבריטניה.

במקום השלישי דורגה נפילה של שיעורי ההשתתפות בקרב נשים (תופעה שמורגשת יותר בארצות הברית דווקא). אצלנו, כאמור, התרחשה תופעה הפוכה. סוגיה זו ראויה לדיון רציני ונפרד.

במאמר מוסגר, ממצאי הסקר הראו כי לפחות בהיבט התעסוקתי, הייאוש בלונדון לא נעשה יותר נוח, בניגוד לשירה של חווה אלברשטיין.

ממצאים אלה מצביעים על שילוב בעייתי של היעדר רצון של האוכלוסייה המבוגרת לשוב למעגל העבודה, יחד עם היעדר עניין, כגורם כבד משקל, שיקשה על שוקי העבודה בעולם לחזור למסלול, גם לאחר שהשלכותיה של הקורונה על הפעילות הכלכלית תתפוגגנה. 

לראייה, מסתבר כי כשלעצמה, הסרה מוקדמת של התמיכות ותשלומי ההעברה בגין הקורונה לא השפיעה רבות על הנכונות של הציבור לשוב לעבודתו.

במבט להמשך, עם התארכות תוחלת החיים, הבעיה תלך ותחריף.

בנוסף, תתלווה אליה הרעה נוספת של חוסר השוויון, שגדל גם כך עקב חלוקת ההכנסות לטובת ענפי הטכנולוגיה עתירי ההון בשלב היציאה מהמשבר.

בשורה התחתונה, על מקבלי ההחלטות להידרש לתופעות הללו בעוד מועד ולהקצות לכך משאבים מוגדלים. 

אסור שנגיע למצב שמרוב התעסקות בעצים - ספירת מחוסנים, מאומתים, מבודדים ומאושפזים, לא נראה את היער - הייאוש והאבטלה הגרעינית של היום שאחרי.

רונן מנחם הוא הכלכלן הראשי בבנק מזרחי טפחות