פרשת אתי כרייף: האמנם מין תמורת מינוי ב"קודש הקודשים"?

בין אתי כרייף, גיבורת הראיון ב"עובדה" עם עמרי אסנהיים אתמול לבין אפי נוה, לשעבר ראש לשכת עורכי הדין, היה הרבה מהמשותף, והכוונה היא לא רק לעניין המיני. שניהם חלקו את אותה שאפתנות של פריפריה שלא גדלה עם כפית הזהב בפה. שניהם חלקו את ההבנה שמה שלא ייקחו בכוח, או בעורמת המוח, אף אחד לא ייתן להם.

כרייף לא עשתה שום דבר שלא עושים אחרים במצבה. לחפש קשרים, להפעיל קשרים, לנג'ס לקשרים. עם נוה היה לה סטוץ כשהכירו. אז הוא היה יו"ר ועד מחוז תל אביב של לשכת עורכי הדין. אני נוטה להאמין לה שלא זרעה את השתיל הזה כדי לקצור מאוחר יותר את הפירות. אבל היא בהחלט השתמשה בעץ הזה שצמח והתעצם. והשימוש הזה בחברים כדי להתמרפק לפוזיציה טובה יותר הוא בגדול הסיפור של הישראליות בכלל. לא רק של בחירת שופטים.

כרייף, אני משער, נבחרה כי נוה, שלא היה חבר ועדה אבל בעל השפעה, הפנה את תשומת לבו של השר משה כחלון, חבר הוועדה, למועמדותה. היא התאימה לאג'נדה שלו - לקדם מועמדים ומועמדות ממוצא מזרחי. בדיוק כמו ש"התאבד" על מינוי יוסף אלרון לבית המשפט העליון. אגב, גם כרייף וגם אלרון התגלו כשופטים ראויים (אלרון היה הקול הבודד נגד הכשרת הפריצה הלא חוקית לניידים). 

כרייף וכחלון טיפחו סוג של קשר שגם בו היה סוג של אינטרס הדדי. הגבר המבוגר שנהנה מפלירטוטי האישה הצעירה והיפה, והאישה הזו ששטחה לפני אסנהיים בגילוי לב את דרכי הפעולה שלה שכללו בין היתר אגירת משפיענים וידוענים (שאת חלקם מיהרה למחוק מהנייד, מה שהוליד את הסתבכות אחרת של השיבוש).

ניכר באסנהיים שהוא מתאמץ מאוד להצדיק את הסיפור הזה אל מעבר לצהוב והסנסציוני. בעיקר באמצעות חשיפת "קודש הקודשים", אחורי הקלעים של הוועדה לבחירת שופטים. הביטוי "קודש הקודשים" שנלווה לכל סיפור שחושף את הערוות שמתחת לגלימות השיפוטיות הוא העצמה מופרזת. לא קודש, ובטח לא קודש הקודשים. מדובר בוועדה מעין פוליטית שכמו בכל מנגנון בחירה שנשען על רוב ומיעוט, מתנהלת לפי פשרות, דילים ועסקאות. לכחלון היה מעמד מיוחד בוועדה ההיא בגלל מעמדו כמגן מערכת המשפט. ככזה, נטו השופטים להיענות לו כדי לא להרגיז אותו. צריך לזכור שהוועדה אז נשלטה בידי הברית של נוה עם שרת המשפטים איילת שקד, ונוה ידע גם לגייס לצדו את כחלון כשצריך.

אפי נוה ואתי כרייף | צילום: יריב כץ, אתר בתי המשפט

לפיכך, אם כחלון מעלה את מועמדות כרייף לא ממש מתנגדים. היחיד שהתנגד היה השופט אליקים רובינשטיין שנתן משקל גבוה לציון הנמוך שהוציאה בקורס ההכנה למועמדים. לכחלון, כמו לחברת הוועדה נורית קורן שהתראיינה אתמול, הציונים האלה לא מעניינים. מבחינתם אישה מזרחית הוא הפרמטר העיקרי שקובע. אבל, גם נציגי בית המשפט העליון בוועדה, הנשיאה מרים נאור והשופט סלים ג'ובראן, הצביעו בעד כרייף. ובהחלט ייתכן שלשיקוליהם השתרבב גם הצורך לרצות את כחלון.  

נוה, כשאיימו להאשימו בשוחד, הבהיר היטב שכל חברי הוועדה יוזמנו להעיד במשפטו ולהסביר למה הצביעו בעד כרייף. ובמלים אחרות, איך ולמה שימשו פיונים של נוה, שליחיו להגשמת ה"מתת" שהבטיח לכרייף תמורת טובת ההנאה, תרתי משמע, שקיבל ממנה בדמות יחסי המין. כעיתונאי קצת הצטערתי על הורדת המסך על ההצגה הזו עוד לפני שעלתה.

וחוץ מקודש הקודשים של הוועדה נחשפנו ל"קודש קודשים" נוסף. איך פורצים שלא כדין לטלפון נייד, חושפים ורומסים בראש חוצות את ליבת האינטימיות של בני אדם ומצדיקים את הכול בטענה שחייבים לבדוק סיפור של שוחד בבחירת שופטים. גם אם נניח שיש משהו בהצדקה הזו, כל הדרך לשם הייתה עקומה, לא מוסרית ובוודאי שלא חוקית. במיוחד כשמעל כל הפרשה הזו מרחפת הרוח הרעה של השנאה העמוקה בין נוה לפרקליט המדינה שי ניצן.

וכרייף? היא הצטרפה ליעקב ליצמן, אריה דרעי, חיים כץ ואחרים - התחילה עם חשד מצלצל לשוחד וסיימה איפשהו עם עכברון של שיבוש שנסגר גם הוא תמורת פרישה משיפוט. כרייף הבינה באיחור שהיא חלק ממשחק גדול בהרבה ממידותיה. היא נשארה עם חלומה שהתרסק, עם בן זוגה שצריך היה לתת לו הסברים ועם הקופירייטינג של "מין תמורת מינוי" שהאיר לרגע את "קודש הקודשים".