"הרכבת הקלה גמרה אותי. העבודה נמחקה לגמרי"

לפני כמה ימים חלפתי על פני חומוסיית "רחמו הגדול" בדרך בגין בתל אביב. שלט גדול הודבק על החלון: "להשכרה". סירבתי להאמין. התקשרתי לרחמו, הלא הוא רחמים ארביב, והוא ענה לי בקול מרוסק. סיפר על התלאות שעבר שגרמו לו, אכן, לסגור. 

"הרכבת הקלה גמרה אותי. העבודה נמחקה לגמרי. פניתי לעיריית תל אביב, לנת"ע, לאחוזות החוף, ואפילו לחולדאי עצמו שהיה אוכל אצלי 30 שנה. כלום לא עזר. כל הפיקוד הגבוה של צה"ל מהקריה, ממול החומוסייה, היה אוכל אצלי. חבל. תל אביב עשויה מקומות כמו שלי. אבל אני לא אוותר, ואנסה כל מה שאני יכול בשביל לפתוח שוב. לא בשבילי, בשביל הבן שלי משה. בניתי עסק לתפארת להשאיר לו, ואני חייב להצליח להחזיר אותו לחיים. אם יש מי שיכול לעזור, אני אהיה אסיר תודה".

רחמו והחומוס

עולם המסעדות הוא כידוע תזזיתי לאין שיעור. לפחות אצלנו. אבל רחמו לא היתה עוד חומוסייה. 60 שנה הכין כאן רחמו, ואחר כך גם בנו משה איתו, את החומוס הנהדר שלו. כשהייתי חייל בקריה ממול, הייתי אוכל כאן כל יומיים. לא רק החומוס היה נהדר אלא גם הפלאפל המצרי, הלא הוא ה"טעמיה" העשוי מפול ולא מחומוס כמו שעושים אצלנו בדרך כלל בנוסח התימני והלבנוני. "מה שאנשים קוראים לו פלאפל היום, זה לא פלאפל. הם שמים קמח ומים ואולי קצת גרגרי חומוס. אני תמיד עשיתי מפול כמו שהיינו עושים במצרים. אנחנו הגענו הנה ב־1956 רק עם הבגדים. גורשנו ממצרים אחרי מבצע קדש". 

מעל לכל היה זה האיש עצמו שהפך את המקום למה שהוא. ספון במעין כוך מתחת לאדמה עשה רחמו הכל לבד: קנה, בישל, הגיש, פינה ושטף כלים. והחיוך מעולם לא מש משפתיו. את החומוסייה פתח בגיל 17. "חומוס כל ילד יכול לעשות", הוא צוחק, "צריך רק להקפיד בחומרים ובזמן. לא לשים סודה לשתייה או אבקת אפייה כמו כולם. הסוד הוא להשרות לילה, אבל לבשל יום שלם".

 יש מעט חומוסיות טובות שגם פותחות לך את הלב. בעולם הזה, של "חומוס של יהודים" נקרא לזה כך ברשותכם, היה רחמו לא פחות משמורת טבע, נכס לאומי או לפחות עירוני. הסורים בכרם היו כאלה. החומוסייה בירמיהו של מנחם קנזי שהלך לעולמו לפני כמה שבועות, היתה גם היא מקום כזה. פעם היתה חומוסיה כזו גם בכרם התימנים, "הפול של דוד" קראו לה. דוד המנוח היה אחיו של רחמו. הוא הגיש חומוס מצוין ופול טוב עוד יותר. בעיר השופוני תל אביב הצליח רחמו לשרוד הרבה שנים עד שעבודות הרכבת הקלה קברו אותו בעודו בחיים מאחורי קיר ברזל שהפך אחר כך לקיר פרספקס או פלסטיק או מה שזה לא יהיה. הוא היה מה שכל כך מעטים ידעו להיות כאן - מקום עם נשמה. בית אוכל. בית.

מעיריית תל אביב נמסר כי הם ניסו לסייע לארביב אך לצערם הוא לא הצליח לשרוד את התקופה והחליט לסגור. “עיריית תל אביב־יפו מבינה את מצוקת העסקים ומצרה על כל עסק שנסגר או נפגע בעקבות עבודות הרכבת הקלה. היא העירייה היחידה שלקחה על עצמה לסייע לעסקים על תוואי העבודות באמצעות הקמת קרן ייעודית שתסייע בהחזר הוצאות. בנוסף פעלה לתיקון חוקי עזר אשר מעניקים פטור מתשלום אגרות מסוימות לעסקים אלו”.