"משברים הם מקום נפלא לפרוח בו"

המחזה: טוני, אם חד־הורית שבעלה נטש אותה לפני שנים, ושתי בנותיה המתבגרות אלינור ועליזה, מקבלות מהמועצה המקומית הצעה לדירה חדשה במקום הבית המתפורר שבו הן גרות ומיועד להריסה. בעוד הבנות מבקשות להיחלץ מהעוני ומהבדידות, האם מתעקשת להיאחז בעבר, להיאבק להישאר בבית הישן ולשקוע בשברי הזיכרונות, וחולמת שיום אחד בעלה יחזור. 

אסי לוי נפגשה עם שולמית לפיד שכתבה את המחזה כשהתחילה לעבוד עליו. "שולמית אשה מקסימה, כריזמטית, מרתקת ורגישה. זו זכות להיפגש עם מחזאי שאפשר לשאול אותו שאלות, ואני הכנתי רשימה", מספרת לוי, "התשובה הכי יפה מפיה היתה: 'מה אני יודעת, אני בסך הכל כתבתי את זה'. גם אני כותבת וזה מאושש ומוכיח שלפעמים המשמעות היא להיות כלי שרת של הסיפור. אחר כך נותנים לאנשים לנתח ולשאול שאלות, אבל ככותב אתה לא בהכרח חושב על זה".

משתתפות: אסי לוי (טוני), נופר סלמאן (עליזה), גל מלכה (אלינור).

אסי לוי | צילום: אביגיל עוזי

במאית: לוי, שחקנית מוזיקאית ולראשונה גם במאית. זוכת שני פרסי אופיר על משחקה ב"קשר עיר" וב"אביבה אהובתי", פרס האקדמיה לטלוויזיה על משחקה ב"בטיפול" ופרס התיאטרון הישראלי על ב"אמא שלו" וב"אנשים טובים". בימים אלה משחקת בהצגה "הנשים של ג'ייק" בתיאטרון חיפה. השנה הוציאה את אלבומה "טוונטי־ניין אנד דה נייברז", שאותו גם כתבה והלחינה. 

העבודה: לוי לא מתרגשת מהעבודה בשיאו של הגל החמישי. "עשיתי אלבום לבד בקורונה אז אחרי זה הכל קטן עליי. קשה אבל קטן. משברים הם מקום נפלא לפרוח בו. אני חיה כמו ברולטה רוסית, כל יום שאין סמס שמישהו נכנס לבידוד אני אומרת תודה לאלוהים. זה תרגיל בלשחרר, זה נתון אז מה אני יכולה לעשות.

"היה לי חשוב למצוא בתוך החוסר, העוני והמוגבלות את הפיוטיות והיופי, ובעיקר לא לשפוט. שהקהל ייכנס לאולם ולא תהיה לו כבר דעה אם טוני צריכה לחתום ולעזוב את הבית הזה שהוא הארמון שלה, הזיכרונות, הנשיקה הראשונה עם אהובה, המקום שבו הבנות למדו ללכת. אני רוצה שגם לקהל יהיה קשה להחליט, והוא יחווה מה זה בית בשביל בן אדם".

בחדר החזרות חובשת לוי את שני הכובעים: הבמאית והשחקנית. כשהיא עובדת עם השחקניות ומשקיפה מהצד, מחליפה אותה עוזרת הבמאי בהגשת הטקסט, והיא מדלגת בין שני התפקידים באופן מעורר השתאות. "השחקניות נאלצות להתמודד לא פחות ממני עם המורכבות, אבל חייבים גם את הרגעים שאני מסתכלת מהצד. זה מצריך מאיתנו התגייסות, חסד וחמלה אחת כלפי השנייה. זה מחזה שאין בו פירוטכניקה והסחות דעת, הכל מתרחש בחלל אחד, ולכן שלוש השחקניות צריכות להיות במיטבן. כמו קונצרט שבו צריך לתת לכל כלי את הסולו שלו, ולדעת לתת לו לפרוח.

מתוך ההצגה "רכוש נטוש" מאת שולמית לפיד | צילום: אוראל כהן

"זה די סכיזופרני ובלילה אני לא ישנה, הדמויות רבות לי בתוך הראש, ואני יודעת את הטקסטים של כולן. זו משימה חד־פעמית מדהימה, כיפית ומאתגרת עבורי. לא בטוחה שכל אחד היה נהנה מזה, אבל אני ידועה כאחת שאם היא לא מקיאה דם, היא לא מרגישה שזה עובד". 

טוני הוא תפקידה המיתולוגי של זהרירה חריפאי מההפקה של הקאמרי (1987). לוי זכתה להכירה ואף הגישה לה פרס מפעל חיים בעבר. "כשבתה איה שבא שמעה על ההפקה, היא אמרה לי, 'אם כבר מישהי הולכת לעשות את התפקיד המיתולוגי של אמא שלי, אז שזאת תהיה את', ונתנה לי את הטיוטה של זהרירה, עוד לפני הקיצורים.

"מה שגאוני בכתיבה של שולמית הוא שאפשר למצוא את טוני בכל אחת מאיתנו האמהות, כי היא שיאם של הפחדים והסיוטים של כל אמא, רק שרובנו משתדלות להתאפק ואצלה אין ריסון, להפך, זו הדרך שלה להחזיק את הבנות צמוד אליה עם הטרור ולא לתת להן לצאת מהבית. זה יושב על לב שבור, אשה שלא משחררת את העבר ומצפה שהבנות יהיו קרש ההצלה שלה". 

הבמה: "המחזאית כתבה 'בית בודד בלב מטע מנגו', ואני לא רציתי בית עם קירות דלוחים אלא להראות את היופי שבעוני", מסבירה לוי. "זה שכתוב שהם משפחה דלת אמצעים לא אומר שהבית מכוער. אז יש רק רצפה ואין קירות שיגנו עליה, רואים את כל העולם החיצוני שטוני מפחדת ממנו. הרי ברור שאם הן עוברות לשיכון הן עוברות עם הצרות שלהן, הן לוקחות את הרכוש הרגשי איתן, הבעיות לא ייפתרו, החיים עם האמא לא ישתנו. ביימתי את זה קולנועית במובן הזה שאין קאטים, הדמויות לא נעלמות מהבמה גם כשהן יוצאות מהבית". על העיצוב אחראי מיכאל קרמנקו והתאורה היא של פליס רוס.