ג'ו רוגאן פודקאסט ספוטיפיי | צילום: Spotify
דוח טכנולוגי
ללא נקיפות מצפון: ספוטיפיי מתייצבת לצד הרעים
הבחירה של ספוטיפיי קלה. אחרי הכל, מהי סערה זוטא של שני בומרים (ניל יאנג וג'וני מיטשל) לעומת ערימות הדולרים שמזרים הפודקאסט של ג'ו רוגן לקופה של ענקית הסטרימינג מדי חודש. בסדר, שמעריצי המוזיקאים המוערכים יעזבו, לא נורא, הרוב ממילא לא ישימו לב. טובת הציבור? מצחיק מאוד
החל מסוף השבוע שעבר, אם תחפשו את ניל יאנג בספוטיפיי לא תמצאו כלום. גם לא אם תחפשו את אחד השירים של ג'וני מיטשל. המוזיקאים המוערכים פרשו משירות הסטרימינג לאור הסירוב של ספוטיפיי להסיר את הפודקאסט של מתנגד החיסונים ומפיץ הדיסאינפורנציה ג'ו רוגן. סביר להניח שמעטים המשתמשים שהדיסקוגרפיות של יאנג ומיטשל מהוותת חלק משמעותי בחוויית האזנה היומית שלהם על מנת שירגישו בהבדל. לרוגן, לעומת זאת, יש 11 מיליון מאזינים לפרק ועם ממוצע הורדות חודשי הוא כנראה הפודקאסט המואזן בעולם.
קראו עוד בכלכליסט:
על זה בדיוק ספוטיפיי בנו כשבחרו במפיץ מידע מסוכן על פני שניים מאבני היסוד של המוסיקה המודרנית. ולפי התגובה הפושרת עד כה, זה גם עבד להם. בערך, המניה ירדה ב-12% אחרי ההחלטה, אבל אלא אם יהיה אקסודוס מפתיע ומשמעותי של משתמשים או אמנים, מדובר בלא יותר ממהמורה קלה. אם יש כאן לקח משמעותי מהפרשה שטרם נגמרה הוא שברגע שמדובר בפלטפורמה מקוונת להפצת תוכן, הפרשה היא תזכורת נוספת שבברירה בין לעשות את הדבר הנכון ללהגדיל את הרווחים, אפשר לסמוך על הפלטפורמה שתבחר תמיד באפשרות האחרונה. וכשזה המצב, נראה שאין מועד ראוי מזה להסדרת התחום של בקרת תוכן בפלטפורמות מקוונות.
מבחינה עסקית טהורה, אפשר להבין את הבחירה של ספוטיפיי. משפיעים, מוערכים ואהודים ככל שיהיו, יאנג ומיטשל הם לא גולת הכותרת של קטלוג מוזיקה עדכני. הם לא טיילור סוויפט, ביונסה, הביטלס או קווין. יש להם אם המעריצים המושבעים שלהם, אך הם מעטים יחסית. אפשר להסתדר בלעדיהם, הרוב לא ירגישו. רוגן, לעומת זאת, הוא משאבת משתמשים משמעותית וגם מקור הכנסות משמעותי. כל מותג שרוצה לפרסם בפודקאסט שלו צריך להתחייב לרכוש פרסומות במיליון דולר לפחות. תוסיפו לכך את העובדה שספוטיפיי שילמה לרוגן 100 מיליון דולר עבור הבלעדיות שלו והברירה מנקודת המבט שלה הופכת לפשוטה מאוד: לוותר על השקעת עתק והכנסות קבועות ומשמעותיות או להסתכן בסערה קטנה מצדם של כמה בומרים.
מבחינה עסקית ספוטיפיי קיבלה החלטה נכונה, אבל זו החלטה שמתעלמת מכך שהיא פלטפורמה עם קהל יעד משמעותי ושבהחלטה שלה לספק בית מתמשך ולא מבוקר לג'ו רוגן היא משחקת תפקיד משמעותי כמפיצה של שקרים שעלולים לסכן חיי אדם. זו החלטה שמבהירה כי המצב הנוכחי, בו פלטפורמות מקבלות החלטות של בקרת תוכן על סמך השיקולים שלהן בלבד לא יכול להימשך.
במשך קרוב לשני עשורים ניסו הפלפטורמות הגדולות, ובעיקר מטא (לשעבר פייסבוק, לעצב נרטיב שלפיו הן רק מתווכות. הן לא גופי מדיה כמו עיתונים ואתרי חדשות. הן לא עורכות או מו"ליות של התוכן, אלא פלטפורמות ניטרליות שמנגישות אותו לציבור הרחב. אין להן אחריות למה שקורה שם. החקיקה, לרוב, תמכה בתפיסה זו. לאורך השנים ניקבו מבקרים וחוקרים בטענה זו והצביעו בין השאר על כללי הקהילה של הפלטפורמות ועל האכיפה הסלקטיבית שלהם כראייה לכך שהן לא סתם מתווכות אלא משחקות תפקיד שקרוב יותר למו"לים.
המקרה של ספוטיפיי קיצוני אפילו בהקשר זה: היא שילמה לרוגן עבור הפודקאסט שלו וגם מחזיקה בחברות הפקת פודקאסטים, שחלקם זמינים בלעדית באפליקציה שלה. כמזמינה וכמפיקה של תכנים היא לא יכולה לחסות בצל ההגנות המקובלות בתחום. הבחירה שלה להשאיר את רוגן ולהיפרד מיאנג וממיטשל היא החלטה עריכתית לכל דבר - כזו שמציבה את ספוטיפיי באותו מעמד כמו מו"ל עיתון, ואי לכך צריכה להטיל עליה אחריות דומה.
אף אחד לא רוצה שהמדינה תהפוך לצנזורית הראשית של הרשת, אבל כיום הפלטפורמות הוכיחו שהן לא ראויות לאמון הציבור. פעם אחר פעם הן בוחרות במה שטוב להן ולא במה שטוב למשתמשים שלהן. סדרת התחקירים של הוול סטריט ג'ורנל על החלטות מדיניות שקיבלה מטא הוכיחה זאת באופן חד-משמעי.
מחוקקים ורגולטורים צריכים להתעורר ולהתחיל לגבש פתרונות יצירתיים למצב הקיים, שיכפו על הפלטפורמות כללים מינימליים של מותר ואסור, הגוברים על שיקולי רווח והפסד. זה לא חייב להיות פתרון צנזורה מטעם המדינה. חקיקה שתחייב חברות להקים ולהפעיל מועצה מפקחת על פי מודל המועצה המפקחת של מטא, עם יכולת לקבל החלטות מחייבות במקרים שונים ואפשרות לחייב את החברות לבצע שינויי מדיניות מסוימים, יכולה להיות פתרון מוצלח. זו של מטא כבר הוכיחה לאורך שנת הפעילות הראשונה שלה עצמאות, מקוריות מחשבתית בניסוח המלצות ומדיניות, ויכולת לבסס את האוטונומיה שלה ביחס למטא תוך שימוש, כנראה בלתי מודע, באסטרטגיות שארגונים בעלי תלות-הדדית מיישמים על מנת ליצור מערכת יחסים מבוססת אוטונומיה וכבוד הדדי, כפי שמופו על ידי רנה ווידנר וסאקו מנטרה במחקרם פורץ הדרך מ-2018.
זה פתרון אפשרי אחד. יש עוד רבים שמאפשרים לאזן בין מניעת התערבות של המדינה בתוכן בפלטפורמות המקוונות למערב הפרוע וחסר הבקרה. רק צריך להתחיל לבחון אותם ברצינות. אחרת, הרוגנים ימשיכו לדחוק את החוצה את היאנגים והמיטשלים.