הרגולטורים שכחו ששליטה היא לא רק עניין של כמות מניות

בכל הנוגע לחוק הריכוזיות, מצבו של שוק ההון כיום מזכיר שחקני כדורגל שעומדים מול שער ריק; בתפקיד השוער היינו מצפים לפגוש את הרגולטורים — רשות התחרות, ועדת הריכוזיות, משרד המשפטים ובדרכה שלה גם רשות ני"ע — שאמורים לשמור על החוק מכל משמר.

עסקה נוספת שמאתגרת את חוק הריכוזיות, שסובל משלל פרצות ואזורים אפורים, התחוללה לאחרונה בשוק. במסגרתה ישראל קנדה, שבשליטת ברק רוזן ואסי טוכמאייר, רכשה מניות נורסטאר, בעלת השליטה בענקית הנדל"ן גזית גלוב, מידי חיים כצמן; היא הגיעה לאחזקה של 22.6% והפכה לבעלת המניות השנייה בגודלה, וגם חתמה על הסכם הפסקת אש ושיתוף פעולה עם כצמן.

שר המשפטים גדעון סער והממונה על התחרות מיכל כהן | צילומים: עמית שעל, אביגיל פפרנו –באר

נכון, במסגרת ההסכם ישראל קנדה לא הופכת לבעלת שליטה בנורסטאר, ולכן לא נוצרת פורמלית פירמידה בת שלוש שכבות ציבוריות (ישראל קנדה־נורסטאר־גזית גלוב), שחוק הריכוזיות אוסר. עם זאת, קשה להתעלם מכך שהמהלך מנוגד לרוח החוק, ומתאפשר בזכות החלקים העמומים שבו.

חוק החברות, שעליו מתבסס חוק הריכוזיות בחלקו, לא קובע מסמרות בנוגע למהי שליטה בכל סיטואציה וסיטואציה. כשבעל מניות מחזיק יותר מ־50% מחברה וממנה את רוב חברי הדירקטוריון, אז הוא ללא ספק בעל שליטה. אבל שליטה מוגדרת גם כיכולת להשפיע ולהכווין את עסקי התאגיד. זה המצב, למשל, אצל נתן חץ, שמנהל את אלוני חץ ביד רמה ומוגדר כבעל שליטה, אף שהוא מחזיק רק 14.5% ממניות החברה.

לרוזן יש תוכניות משלו

האם נוכח מערכת היחסים והדינמיקה החדשה שנוצרה בין ישראל קנדה וכצמן, אין לרוזן וטוכמאייר יכולת השפעה, ואף מהותית, על נורסטאר וגזית גלוב? לא צריך כדור בדולח כדי להבין שהשפעה יש גם יש, גם אם על הטיקט הפורמלי של בעלי מניות משמעותיים. רוזן מעיד בעצמו שהוא עתיד להיות מעורב בפעילות של גזית גלוב בישראל; שבכוונתו, ובכוונת כצמן, להשביח יחד ולהגדיל את הנתח שלה מכלל פעילות הקבוצה מ־26% כיום ל־40%—50% בעתיד. זאת מבלי שישראל קנדה תמנה דירקטורים מטעמה בנורסטאר. בשיחת משקיעים שערכה ישראל קנדה אתמול, אמר רוזן: "לא באנו להיות משקיעים. לא באנו להשקעה פסיבית. זו השקעה אסטרטגית. נהיה מעורבים בגזית גלוב ונעזור לה, נעבוד ביחד עם החברה. נהיה שותפים. המטרה שלנו היא שגזית גלוב תהיה בשווי אחר".

בנוסף, רוזן וכצמן ייצאו בקרוב לסיור בנכסי גזית גלוב ברחבי העולם במטוס פרטי. כתף אל כתף. כך שהדיון לא יסוב רק סביב הנכסים בישראל. "נבדוק איפה אפשר לממש נכסים ברחבי העולם ולהביא כסף הביתה", אמר רוזן.

זאת בניגוד לאמירות קודמות של כצמן, שהוא רשמית בעל השליטה היחיד בנורסטאר וגזית גלוב. כך, בראיון ל"כלכליסט" מאפריל האחרון אמר כצמן בכל הנוגע לטענות על כך שלא הימר על שוק הנדל"ן הישראלי בזמן: "אני מקבל את הביקורת עליי. אני לא אוהב אותה, אבל היא מוצדקת. בזמנו, בחוצפתי, באתי לשוק ההון הישראלי ואמרתי 'אני הולך להשקיע בארה"ב'. שוק ההון כאן הוא בעל הטייה ביתית. לכן רובץ עליי היום הנטל להוכיח למשקיעים שהנכסים שאני קונה בשטוקהולם, הלסינקי או סאו פאולו טובים וראויים". עוד אמר כי "על ברזיל הימרתי לא פחות מאשר על ישראל, ויותר מכך הימרתי על אירופה. פיזור הנכסים עובד לטובתנו: כשבישראל היה סגר ולא שילמו שכר דירה, בנורבגיה ובפינלנד המשיכו לשלם". כצמן אף ציין שהוא נערך עם מזומן כדי לא לממש נכסים בשלוש השנים הקרובות. נשמע שלרוזן יש תוכניות אחרות, ושההסכמה של כצמן למכור לו נתח ממניותיו בנורסטאר, כמו גם שיחת המשקיעים שרוזן קיים אתמול, מעידות על שינוי כיוון שכצמן מודע לו ומקבל אותו. מי אמר השפעה ולא קיבל?

נכון, במסגרת ההסכם ישראל קנדה לא הופכת לבעלת שליטה בנורסטאר, ולכן לא נוצרת פורמלית פירמידה בת שלוש שכבות ציבוריות (ישראל קנדה־נורסטאר־גזית גלוב), שחוק הריכוזיות אוסר. עם זאת, קשה להתעלם מכך שהמהלך מנוגד לרוח החוק, ומתאפשר בזכות החלקים העמומים שבו.

במסגרת ההסכם שאליו הגיעו — ושלא נחשף במלואו לציבור — התחייבה ישראל קנדה לא לעלות לאחזקה של יותר מ־22.6% כדי לא להפר פורמלית את חוק הריכוזיות, וכן לא לשתף פעולה עם בעלי מניות אחרים בנורסטאר (רמי לוי, קרן ספרה, איציק סלע) נגד כצמן. אי־שיתוף פעולה ימנע מישראל קנדה ליצור דה־פקטו דבוקה שתאתגר את השליטה של כצמן. אבל האם ההתחייבות הזו שסיפקה לכצמן, בתוספת המעורבות העמוקה הצפויה בפעילות החברה, לא יוצרת זיקה ומעין דבוקה בין ישראל קנדה לכצמן עצמו? במצב כזה היה מצופה מרשות ני"ע לחייב את החברות לחשוף את ההסכם. 

נכון, בהיעדר הסכם בעלי מניות, אין דבר שימנע מישראל קנדה "להתהפך" על כצמן, להפסיק לשתף איתו פעולה ולפורר את דבוקת השליטה דה־פקטו המדוברת. ולהפך: גם כצמן יכול לנתק מגע. אולם חרף היעדר הסכם כזה, וכפי שעלה בבירור משיחת המשקיעים של רוזן אתמול, ברור שתמונת השליטה ובעלי הבית בנורסטאר וגזית גלוב השתנו. וזאת, בחסות העמימות והלקונות שבחוק הריכוזיות.

בגישת ה"נחיה ונראה"

מי שאמורים לפזר את הערפל הם הרגולטורים ופרשני החוק. אלא שהרגולטורים לא ממהרים לנקוט עמדה בנושאים האלה, והם אף מכשירים מעקפים, חלקם בוטים, של חוק הריכוזיות. כך היה ב־2017 כשאדוארדו אלשטיין, אז בעל השליטה בקבוצת אי.די.בי, מכר את החברה־הבת דסק"ש — ששלטה בעצמה בחברות גדולות כמו סלקום ושופרסל — לקרן בבעלותו. הוא עשה זאת בעסקת ענק ללא מזומן, כדי שהפירמידה של אי.די.בי תיחשב חוקית. משרד המשפטים, שבו כיהנה כשרה באותה תקופה איילת שקד, הכשיר את המהלך.

אלשטיין נפרד מדסק"ש לטובת מחזיקי האג"ח, שבחובו כלפיהם לא עמד, ולנעליו בה נכנסו מגה אור שבשליטת צחי נחמיאס ואלקו שבשליטת האחים זלקינד. כל אחת מהחברות רכשה 29.9% מדסק"ש, והן לא חתמו על הסכם בעלי מניות, כך שפורמלית דסק"ש היא חברה ללא גרעין שליטה, והפירמידה שלה לא מנוגדת לחוק הריכוזיות. את המספר הזה, 29.9%, נטלו נחמיאס וזלקינד מאלשטיין עצמו, שהוריד את אחת החברות בפירמידה — נכסים ובניין — לאחזקה זהה בגב־ים, שבה החזיקה בעבר ביותר מ־50%, מאותה סיבה — כדי שלא תיחשב לעוד שכבה בפירמידה ותסבך אותו עם החוק.

למרבה האירוניה, אלשטיין ניסה להשתמש בטיעון של חוק הריכוזיות כדי למנוע את המכירה לנחמיאס ולזלקינד. בית המשפט דחה את טענתו, וקבע שלא הוכח כי קבוצת המשקיעים עתידה לפעול כגרעין שליטה. עוד קבע בית המשפט כי נציג המדינה בדיון "ציין בצדק כי קיומה של שליטה הוא עניין שצריך להיבחן במקרה זה בדיעבד, ולא מראש". במילים אחרות, עמדת משרד המשפטים, שאחראי על יישום חוק הריכוזיות ושנדרש לחוות דעה בפני בית המשפט, היתה "נחיה ונראה". כלומר, יש לראות כיצד תתנהל דסק"ש תחת בעלי המניות החדשים, ורק אם תהיה התנגשות עם חוק הריכוזיות, אז יפעלו בעניין.

חיים כצמן | צילום: עמית שעל

מאז נחמיאס מונה ליו"ר דסק"ש וליו"ר החברה־הבת נכסים ובניין, שמחזיקה בענקית הנדל"ן גב־ים. מייקי זלקינד מכהן כדירקטור בחברה־הבת סלקום, בנכסים ובניין ובדסק"ש עצמה. בעלי המניות החדשים והדומיננטיים הניעו כבר מהלכים גדולים בקבוצה, כמו רכישת החלק של אהרון פרנקל בגב־ים בתמורה ל־3.1 מיליארד שקל, בצעד שיהפוך את נכסים ובניין לבעלת השליטה היחידה בחברת הנדל"ן המניב. האחים זלקינד גילו מעורבות גבוהה במינוי המנכ"ל החדש של סלקום, דניאל ספיר, מחליפו של אבי גבאי, שהצטרף לקבוצה שרכשה את השליטה בפרטנר.

ומכיוון שהמדינה קבעה שיש לבחון את הדברים בדיעבד, היו מי שחיכו ואז הגישו תביעה לבית המשפט בבקשה להכריז על הפירמידה של דסק"ש כאסורה. זאת בטענה שבפועל, זלקינד ונחמיאס שולטים בה באמצעות חברות ציבוריות שבשליטתם. חברת לייטקום הגישה תביעה כזו לפני ארבעה חודשים לבית המשפט המחוזי, ובשבוע שעבר החליטו התובעים להסתלק מהתביעה. עו"ד שחר בן־מאיר, אחד משני עורכי הדין שהגישו אותה, אמר כי "הסתלקנו מהתביעה משיקולים שלנו, ואין בכך להעיד שאנחנו חושבים שהדברים הם בסדר. בנוסף, לא ניתנה שום קביעה שיפוטית שהדברים הם בסדר". ואכן, לא ניתנה קביעה שיפוטית, מה שבפועל נותן חותמת הכשר נוספת למצב הקיים.

לשכלל את ארגז הכלים

במקרה אחר, שבו אלפרד אקירוב ביקש לרכוש את השליטה בכלל ביטוח באמצעות אלרוב נדל"ן הציבורית שבשליטתו, רשות ני"ע דווקא הרימה דגל אדום. הרשות אינה אמונה על יישום חוק הריכוזיות אך מתפקידה לוודא שחברות ציבוריות באשר הן עומדות בחובות החוקיות המוטלות עליהן. הרשות ביקשה שאלרוב תיתן את דעתה בפני ציבור המשקיעים על כך שרכישת השליטה בכלל ביטוח עתידה ליצור פירמידה אסורה שתורכב מאלרוב נדל"ן, שתחזיק בשליטה בכלל החזקות הציבורית, המחזיקה ב־100% מכלל ביטוח הפרטית, שמחזיקה ב־100% מכללביט מימון, שהנפיקה אג"ח לציבור בכ־4 מיליארד שקל, ולכן נחשבת לחברת שכבה.

אבל בניגוד לסיפור המורכב יותר של כצמן, רוזן וטוכמאייר, וזה של קבוצת דסק"ש, המקרה של אקירוב קל יחסית. השליטה היא מובהקת ורשמית, הרי הוא מבקש היתר שליטה בכלל ביטוח. בנוסף, קשה להתחמק מהתחושה שרשות ני"ע מתערבת בנושא גם משיקולי יוקרה ואגו, במסגרת קרבות כיפופי הידיים הסמויים מול הרגולטור של חברות הביטוח — רשות שוק ההון, והעומד בראשה משה ברקת.

נכון, המציאות, גם העסקית, אינה סטרילית. היא משתנה לנגד עינינו כל הזמן. תפקידם של נבחרי הציבור — הפוליטיקאים והדרג המקצועי במשרד המשפטים — וכן של הרגולטורים (בעברית "מאסדרים") — רשות התחרות ורשות ני"ע — הוא לשנות את הכללים בהתאם למציאות, כדי לעשות בה סדר. אפשר לעבוד בשיטת המגרפה ולקבוע רף אחזקה מינימלי שממנו ומעלה חברה נחשבת לקומה בפירמידה. אפשר להפעיל שיקול דעת כדי להתערב פרטנית במקרים כאלה, מורכבים ככל שיהיו. ואם ארגז הכלים לא מאפשר להם לעשות זאת בצורה המיטבית, צריך לשכלל את ארגז הכלים. קל לבוא בטענות לכצמן, לרוזן, לנחמיאס ולזלקינד, אבל הם משחקים בקלפים שחולקו להם במשחק על כלליו הנוכחיים. האחריות והחובה להסתכל על התמונה הרחבה ולשנות אותה מוטלת על כתפי המבוגרים האחראיים — נבחרי הציבור והרגולטורים.