יד אחת מבקרת, השנייה מייקרת

במסגרת המאבק נגד גל ההתייקרויות המתוזמן של תעשיית המזון והקמעונאיות, נשמעו שלל תגובות מכל קצוות הקשת. 

חלקן מצטיינות בניתוק עמוק ומטריד מהסיבות שהביאו אותנו להפוך לאחת המדינות היקרות בעולם. הנה דוגמה לשתיים, שגם נטועות עמוק בהיסטוריה המפא"יניקית.

הראשונה אינה תגובה, אלא שתיקה דווקא. שרת התחבורה מרב מיכאלי, יו''ר מפלגת העבודה, צייצה והגיבה לשלל נושאים על סדר היום הציבורי, אבל פחות על יוקר המחיה, וזאת בעיצומו של גל עליות מחירים שמוסבר, בין היתר, בכך שבנמלי ישראל עומדים רציפים פרטיים וחדשים מהניילון שסגורים ו־63 אוניות שממתינות לפרוק סחורה - שלא מגיעה למדפים. קוראים לזה אחריות מיניסטריאלית. בהזדמנות זאת כדאי להזכיר שהיינו שמחים לשמוע גם את דעתו של רם בלינקוב, מנכ”ל האוצר שהוא גם מ”מ מנהל רשות החברות והיה בעבר יו”ר חברת נמלי ישראל.

יו"ר ההסתדרות ארנון בר דוד. מעט גופים בישראל יש להם יותר אחריות מלהסתדרות על יוקר המחיה | צילום: דוברות ההסתדרות

אך הפרס הגדול בניתוק מגיע, איך לא, להסתדרות הכללית בראשות ארנון בר דוד, שמאיימת בשביתה אם הממשלה "לא תנקוט צעדים אקטיביים נגד עליית המחירים". 

מעט גופים בישראל יש להם יותר אחריות מלהסתדרות על יוקר המחיה. קחו למשל את המשבר בנמלים ־ ההסתדרות מאיימת להשבית אותם, להכפיל את הפקק ולחנוק את המשק ואזרחיו בטענה שהובטח לה בעל פה שאותם רציפים מיועדים אך ורק לפריקת מכולות ולא לפריקה כללית. זה לא נעצר רק בנמלים. 

כל ניסיון לבצע רפורמה או התייעלות, מהנמלים, דרך הרכבת, חברת החשמל ואפילו עד לפתיחת מוקדי החירום לתחרות (שעברה בסופו של דבר) - נתקל בהתנגדות של ההסתדרות. גם כאשר יש רפורמה חתומה - כמו בנמלים - ההסתדרות מנסה לטרפד. 

אחת הסיבות שישראל עדיין "מצטיינת" בבירוקרטיה וביתר־רגולציה היא שההסתדרות מונעת כל ניסיון לרפורמה בשירות המדינה ובמגזר הציבורי. חוסר היעילות הזה עולה כסף ושוחק את השכר של כולם - למעט של עובדי ההסתדרות, שכל שנה רואים איך שכרם עולה - ללא קשר לתפוקה שלהם (שבעיקר יורדת).