הבנקים המרכזיים בעולם לוחצים על הבלם המוניטרי ופרמיית הסיכון עולה

לפי גישת הלימוד של התשאול הסוקרטי, התלמיד יודע את כל התשובות, ועל המורה לשאול את השאלות הנכונות כדי שהתלמיד יגלה זאת בעצמו. זה עובד בקנה מידה קטן, אבל מערכות החינוך המודרניות בנויות יותר כמו מפעל לייצור המוני: הן טובעות בתלמידים תבניות, ולפיהן יש רק דרך נכונה אחת לענות על שאלה או לפתור תרגיל.

בוגרי השבוע השלישי של תואר ראשון בכלכלה יודעים שהתשובה לאינפלציה היא עליית ריבית. אינפלציה, כך יסבירו באוניברסיטה, מקורה בתנאי אשראי חופשיים מדי. כשמתרחשת העלאת ריבית, משקי בית נאלצים לצרוך פחות משום שהאשראי מצטמצם, וגם משום שההוצאה החודשית על ריבית גדלה. פתרון העלאת הריבית הוא לא רק הגיוני מאוד, הוא גם אלגנטי מבחינה מתמטית. עליית הריבית משפיעה לא רק על משקי בית אלא גם על עסקים. עסק נדרש להחזר גבוה יותר על השקעה כדי להצדיק נטילת הלוואה לפיתוחו באמצעות מפעל נוסף או שירות חדש.

לא לקראת עליות ריבית אגרסיביות

קריאה אקראית של ניתוחים כלכליים עלולה להוביל למסקנה המוטעית שאנחנו עומדים בפני עליות ריבית אגרסיביות. התחזיות הממוצעות עומדות על 5-4 העלאות ריבית השנה, ועיקר הוויכוח בין הפרשנים השונים נוגע ללוח הזמנים. יש שסבורים שכבר במרץ נראה עלייה של 0.5%, מרמה נוכחית של 0.25% לעלייה דרמטית של 0.75%, ואחריה עוד שתיים או שלוש העלאות. יש שטוענים שהעלייה תיקח קצת יותר זמן ותתפרס. יש אפילו אלו שמחפשים כותרות וצופים העלאות ריבית בכל פגישה של הפדרל ריזרב השנה, כלומר 7 העלאות לרמה של 2% בסוף השנה.

הציפיות של הכלכלנים והמשקיעים לשינוי אגרסיבי במדיניות המוניטרית עולות בקנה אחד עם התבנית שאומרת שכשאינפלציה עולה, מעלים ריבית. יתרה מכך, הציבור מפעיל לחץ כדי לרסן את עליית המחירים, והפוליטיקאים מצידם מעבירים את הלחץ לבנקים המרכזיים.

אלא שהמציאות הזו לא מתקיימת בריק. בעולם נורמלי, אינפלציה מגיעה כשמשקי בית צורכים יותר, ועסקים משקיעים את הרווחים העודפים בצמיחה עתידית, כלומר בהגדלת יכולת לספק מוצרים ושירותים. המסים זורמים כמים, וגם הממשלה מפתחת תשתיות לפעילות כלכלית עתידית ענפה. 

לקחת צעד אחורה

אם בוחנים את המגזר העסקי, התחזיות מצביעות על עליות בשכר העובדים מצד אחד, ועל ירידות בפעילות העסקית מצד שני. כלומר, עסקים יוכלו לשמור על רמת הרווח שלהם מ־2021 רק אם אין להם עובדים והם מרוויחים יותר ככל שמצב הכלכלה גרוע יותר. יש מעט מאוד עסקים כאלה.

תנועת המלתעות שמאיימת למחוץ את המגזר העסקי, בין השכר העולה והפעילות העסקית היורדת, לא קשורה לריבית. מה יקרה אם הוצאות הריבית של המגזר העסקי יקפצו פי שלושה או פי ארבעה, כפי שהתחזיות הרגועות יותר צופות, או פי שבעה, כפי שהתחזיות הקיצוניות מציגות? הצמיחה הכלכלית פשוט תיפגע והפד שוב ייאלץ לתכנן מחדש את הדרך.

מהצד השמאלי של המפה הכלכלית, יש הטוענים שאין צורך במגזר העסקי ולכן חדלות פירעון המונית אינה בעיה, הממשלה יכולה לטפל בהכל. הממשלה הפדרלית בארה"ב מוציאה כ־11.8% מהכנסותיה עבור ריביות על החוב שלה. נניח שהריבית על החוב הממשלתי עולה פי ארבעה, ממשלת ארה"ב צריכה לשלם כמעט מחצית מתקציבה לנושים ולא לפיתוח הכלכלה או לתמיכה חברתית. גם אז תקציב הממשלה נשאר זהה, אף על פי שגם הוא מגיע ממסים, כלומר נגזר מהפעילות העסקית הכללית.

אף שזה נראה רע, הנתונים קצת מגזימים. הוצאות ריבית של 11.8% מההכנסות הן נתון נמוך בהשוואה לעשורים קודמים: ב־1985 ההוצאה עמדה על קרוב ל־30%. כמו כן, עלייה של 0.5% בריבית הפד היא אמנם עלייה של פי שלושה ביחס לריבית הנוכחית, אבל זו ריבית קצרת טווח. הריביות של ממשלת ארה"ב הן ארוכות טווח ומושפעות באופן עקיף בלבד מאלה הקצרות. זה נכון גם לגבי ריביות במטבעות אחרים, כמו השקל. עליית ריבית דולרית קצרה משפיעה באופן עקיף על הריביות השקלית, אבל היא משפיעה.

ולנקודה העיקרית ביחס בין אינפלציה וריבית. האינפלציה משקללת דברים שכבר קרו, הריבית משקללת דברים שעתידים לקרות. ייתכן שראשי הבנקים המרכזיים ימצאו שהם מעלים ריביות אף על פי שהאינפלציה כבר נעלמה.

 השורה התחתונה: הבנקים המרכזיים משנים את המדיניות המוניטרית וצפויה השפעה שלילית על מחירי הנכסים בארץ ובעולם

דרור גילאון הוא שותף מנהל בגילאון & גורדון Wealth Management, וכלכלן ראשי באזימוט בית השקעות; אורנן סולומון הוא מנהל השקעות ראשי ושותף באזימוט בית השקעות