"לצייר היה עבורי טרור": נטע הררי נבון חוזרת לסטודיו

בציור ״יום דין״ של נטע הררי נבון, המוצג עתה במוזיאון ישראל, יש 18 פאנלים המחוברים יחדיו לציור מרהיב וגדול ממדים מסמן את חזרתה לציור. זוהי סצנה רבת משתתפים, כאוטית, מלאת תנועה: קבוצה של אנשים ספק מתגוששים או נלחמים ספק מתחבקים ולצדה קבוצה של מטיילים במעין שמורת טבע. למטה שכבות של מדבר ולמעלה מעין שמים אבל אין באמת למטה ולמעלה, גן עדן וגיהינום — הכל מתערבב יחד.

הררי נבון החלה לעבוד על הציור בשנה הראשונה בלימודי פסיכותרפיה באמנות במכללת דוד ילין בירושלים, לאחר שהחליטהלעזוב את עולם האמנות, ולהפוך למטפלת. ״הרגשתי שאני לא יכולה לגדול שם יותר״, היא מסבירה. ״היתה תחושות קשות של כישלון, שמשהו שם חונק אותי. רציתי לצאת לעולם, לפגוש אנשים אחרים וסיפורים אחרים, רציתי לצאת מהסיפור של עצמי, של הכאב, של הטראומה, רציתי לצאת מבועת האמנות כי הרגשתי בה נורא בודדה, משהו בסטודיו שלי לחץ מדי״.

הררי נבון מספרת שבשנה הראשונה ללימודים היתה צריכה לבחור דמות, תהליך ואירוע בחיים, לעבור איתם תהליך יצירתי ובמקביל להתבונן בעצמה. ״הייתי מגיעה לסטודיו פעם בשבוע ועוברת תהליך: גם להיות בתוך הציור וגם להיות מחוצה לו. עברתי שם תהליכי פרידה מאמא שלי שנפטרה, מאנשים שלא הצלחתי לשחרר, תהליכי ריפוי, השתנות ומטמורפוזה. הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט מדבר על משחק כעל יכולת להתנתק מהמציאות ולחזור אליה. בארבע השנים האלו למדתי לשחק עם עצמי בסטודיו ואפילו ליהנות שם. לפני כן לא נהניתי, סבלתי. ציירתי כי לא היתה ברירה, כי זו היתה דרך לחיות אבל לא היה ערך של הנאה. היום כיף לי. אני רוקדת, משחקת, מגלה חומרים וכל זה בתוך הזרם הריאליסטי שעבורי היה בו טרור, כי זה היה מקום מאוד מאוד נוקשה. היתה בו כמיהה שיאהבו אותי בתוך הציור, שהציור יהיה יפה ופתייני, כדי לקבל דרכו אהבה״.

הפעם הראשונה שהררי נבון החליטה לעזוב את האמנות היתה אחרי שנת לימודים ראשונה בבצלאל, שבסופה התמוטטה. "הכניסה שלי לעולם האמנות היתה מאוד טראומטית״, היא מספרת. ״זה היה בתחילת שנות התשעים. הייתי בחורה בת 21. ציירתי את הציורים הכי הכי כואבים. רבאק, יש פה ילדה שצועקת. רואים שיש שם חומר גלם שהיא חייבת להגיד לעולם ואסור היה לצייר ועוד בריאליזם. אמרו לי: ׳זה מזרחי, זה ערבי וזה נחות. זה שייך לפריפריה׳, ולא התייחסו לזה. אני ממש זוכרת מרצה שאמר לי: ׳אני לא מתייחס לציורים שלך׳ או ׳את שמרנית׳, ומבחינתי אלו היו התכנים הכי חשופים ולא שמרניים. זה היה כאילו לבטל אותי. להרוג אותי".

נטע הררי נבון על רקע היצירה החדשה שלה. "היום כשאני מציירת, אני מרגישה את זה בגוף. כשציירתי את הילדה השחורה ואת ההתעללות שעברה, זה היה בהדחקה" | צילום: יואב דודקביץ

בקיץ של אותה שנה החלה הררי נבון לסבול מהתקפי חרדה ואז גם הכירה את בן זוגה, השחקן דב נבון, "והיה לי למי להתמוטט״. משם המשיכה לאוניברסיטת תל־אביב, לתואר בעיצוב תפאורות, ״שם בפעם הראשונה היתה לגיטימציה לדבר ציור, לדבר ימי הביניים, הירונימוס בוש, ג'וטו, כל הנרטיביות והמבע הגופני של הציור, איך זה עובד על הצופה". משם פנתה ללמוד במדרשה לאמנות ושוב ספגה ביקורת. ״מיכל נאמן אמרה לי: ׳אני לא יכולה לדבר עלייך, את לא מישהי מפס הייצור פה, אם את רוצה לכי למדבר לחקור את עצמך׳״. היא צדקה אבל עבור מישהי שכל מה שהיא רצתה זה שיקבלו אותה, שיראו אותה, זה היה נורא. לא היה לי כוח להיאבק או להיות מהפכנית. אף פעם לא הייתי נושאת דגל. גם הייתי בשיעור אחד של רפי לביא, ראיתי איך הוא מדבר לאנשים ולא חזרתי. עד היום אני לא ממש יודעת לעצור את האלימות שקורית מסביב, ואז רועי רוזן הגיע ללמד ולשמחתי היה לי קצת כיף, נסעתי עם דב׳לה לניו יורק, ראינו תערוכות וגיליתי שיש ציור ומותר לצייר״.

גוף, אלימות ומיניות נכחו תמיד ביצירתה של הררי נבון וכמעט תמיד בהקשר אלים וקשה. בשתי התערוכות הראשונות לאחר סיום לימודיה — ״שחרחורת״ ב־2000 בגלריה קרן היינריך בל ו״שושלת״ ב־2001 בגלריה רוזנפלד — היתה תחושה לא נוחה, של הצצה לדבר מה אסור. הציורים העידו על חוויות ילדות קשות: ילדה כהת עור כורעת, חושפת תחתונים לבנים ומסתירה את פניה, ילדה שוכבת במיטה ויד של גבר מכסה את פניה, ילדה עירומה בעלת פנים מיוסרים ומאחוריה גבר שמכניס את ידו לתחתונים. הביטויים הישירים, האישיים, בסדרות הראשונות פינו את מקומם לסצנות כלליות יותר של אלימות ומיניות, למשל ב־2012 הציגה בגלריה עינגע תערוכת ציורים המבוססת על סצנות מסרט פורנו ופינוי מאחז עמונה. שני ציורים מהפינוי אף נבחרו על ידי האמן בנקסי לתערוכת הענק ״דיסמלנד" (ארץ מדכאת) שאצר ב־2015 בעיר החוף ווסטון סופר־מארה בבריטניה. בתערוכה ״קטסטרופה״ בגלריה ספיר ב־2017 הציגה סדרת ציורים המבוססים על צילומי אסונות, זירות פשע וסצנות מיניות שאותם אספה מרחבי הרשת.

מתוך הציור החדש "יום דין"

גם בציור החדש ״יום דין״, שהשמטת הה׳ בו רומזת על סוג של יום דין אחר מזה הקלאסי בציורי הרנסנס והבארוק, ניכרת תחושת הכאוטיות המוכרת, וריבוי הדמויות, אולם אין אלימות. ביצירה (שאצר אמיתי מנדלסון) יש הרעש שאפיין את ציוריה הקודמים אך המבט המשמעותי יותר הוא דווקא על הגוף והמגע בין גופים.

הררי נבון מספרת שהמקור לסצנה המרכזית בציור הוא צילומים מפסטיבל בוץ, שבו אנשים נכנסים לבריכה ענקית מלאה בוץ, מתפלשים, מתחבקים ומה שעניין אותה היה המגע ביניהם, ״בסוף כולם רוצים לקבל מגע. מגע חי ולא מת״, היא אומרת. העיסוק בגוף ובמגע, יותר נכון היעדר מגע, קשור לאחד ממקורות הטראומה שאותם היא מוכנה לחשוף: ליחסים עם אמא שלה שנולדה בפולין, בת לניצולי שואה. ״אמא, שהיתה אשה שמנה ומאוד שנאה את עצמה ואת הגוף שלה; אמא שכילדה כל מה שרציתי זה שהיא תאהב אותי והיא לא יכלה לאהוב אותי כי היא שנאה את עצמה. היא לא חיבקה אותי, היא היתה אשה מאוד כואבת והיא דחתה אותי״.

מהתערוכה "שחרחורת"

החיבור אל הגוף בלימודי הטיפול היה חלק משמעותי בתהליך ההחלמה. ״אם אין גוף אין בית. ואם אין בית גם אין בית בעולם — לא להיות מנותקת. להרגיש בית בגוף שלי״, אומרת הררי נבון. ״החוזה שלי עם הציור השתנה. היום כשאני מציירת אני מרגישה את זה גם בגוף. כשציירתי את הילדה השחורה ואת ההתעללות שהיא עברה, זה היה בהדחקה. הגוף שלי היה שם אבל הוא כאילו נעדר מתוכי. בתהליך הלימודים חזר אליי הגוף, וזה היום התנאי כשאני מציירת״.

החזרה לציור היתה במקביל למשרת הוראה בבצלאל המלווה בתחושה של ניצחון, תחילת עבודה עם גלריה זימאק, שבה תציג בקרוב תערוכת יחיד, ולראשונה בחייה תחושה של תשתית כלכלית לעצמאות. ״עד לימודי הטיפול די סיכלתי מכירות״, היא אומרת. ״כי בתחושה שלי מי שקנה ציור שלי קנה משהו חולה. גם מזה השתחררתי״.