אנה לא מציאותית: האשה שהונתה את עשירי ניו יורק

“זה התחיל בכסף, כפי שקורה לעתים קרובות בניו יורק”. כך נפתחה הכתבה המרתקת של ג’סיקה פרסלר על הנוכלת אנה דלווי, וכך גם מתחילה הסדרה החדשה של שונדה ריימס “להמציא את אנה”, המבוססת על הסיפור הזה. למעשה היא מתחילה ומסתיימת בזה: כשהטלוויזיה כיום לא מתפלשת בעשירים מופלגים שמתנהגים רע כמו “יורשים”, “מיליארדים” ו”הלוטוס הלבן”, היא מתענגת על יצירות המתארות נוכלים המעמידים פנים של עשירים מופלגים שמתנהגים רע (כולל "נוכל הטינדר”, הגאווה הישראלית שלנו). כי מה גרוע יותר מעשיר חזיר מאשר עני עם שאיפות, ומה אמריקאי יותר מ”גטסבי הגדול”? 

את אנה דלווי, כלומר אנה סורקין (כלומר ג’וליה גארנר, זוכת פרסי האמי על תפקידה המעולה ב”אוזארק”), פוגשים בתחילת הסדרה, המוצעת על כל תשעת פרקיה ממחר בנטפליקס, כשהיא בכלא. אנה היא נוכלת שהציגה את עצמה כיורשת של איל הון גרמני, וכך גרמה במרמה ושקרים לבכירים באליטה הכלכלית הניו־יורקית להעביר לה כספים למיזם של הקמת מרכז לאמנות.

מתוך "להמציא את אנה". תנופפי לאנשים בכסף והם יבואו אחרייך | צילום: NETFLIX

הסדרה עוקבת אחר ויוויאן קנט (אנה קלומסקי, שהיתה כל כך מעולה ב”ויפ”), עיתונאית בהיריון, במגזין “מנהטן” (שהפונט של אותיות הלוגו שלו זהה לזה של “ניו יורק”, העיתון שבו כתבה פרסלר את המאמר שלה). קנט רוצה לכתוב את הסיפור של אנה. העורכים — בחדר עם קירות מזכוכית, כמו בכל סרט על כל עורך בכל עיתון אי פעם — לא מתלהבים. אבל היא מתעקשת, נלחמת על הסיפור בשיניים. היא נעזרת בכמה עיתונאים מבוגרים שהוגלו למקום במערכת שממנו לא מתקבלות כתבות יותר, מקום המכונה סקריביריה, סיביר של הכותבים, ונרתמת לכתבה כאילו היתה וודוורד וברנסטיין גם יחד. תיאור העבודה העיתונאית מגוחך (כנראה שמגוחך לפחות כמו זה של כירורגים בבית החולים ב”אנטומיה של גריי”, על מאות הפרקים שלה, אבל זה לא הפריע לאיש, אז למה שנהיה קטנוניים פתאום?).  

המפגש של ויוויאן ואנה הוא של ניגודים: אחת מוזנחת, והשנייה נראית כמו פאשניסטה גם כשהיא בסרבל של הכלא. אנה אינה נחמדה, גם זה נכתב בכתבה המצוינת של פרסלר. במבטא המוזר שלה, שאמור לשדר יוקרה אירופית עתיקת יומין, היא מעליבה את המראה של העיתונאית, בסגנון שנראה כאילו נלקח מ”השטן לובשת פראדה”. אין זה מקרי; את הפרק הראשון של “להמציא את אנה”, שכתבה שונדה ריימס יחד עם שותפתה בטסי בירס, ביים הבמאי דיוויד פרנקל, שביים את הסרט ההוא.

כל פרק הוא בן יותר משעה, שבתחילתו משולבת בצורה מחוכמת ומקורית הכתובית “כל מה שמסופר בסדרה הוא אמת, חוץ מכל מה שלגמרי מומצא”, לומדים שם על אנה דרך סיפורו של אדם אחר שנתקל בה בעבר — פעם בנקאי, פעם אשת חברה, עורך הדין שלה, המאמנת שלה, חברה שהצטרפה אליה לנסיעה למרוקו. מכל אחד מתקבלת עוד פיסת מידע על הנוכלת בת ה־25. 

אחת השאלות שעולות מהסדרה — שעל אף ליקוייה  היא מהנה ומושכת מאוד, כמו כל סדרה של שונדה ריימס, — היא איך אנה הצליחה במקום שאחרים כשלו? בכתבה של פרסלר יש תשובה: “היא התבוננה בנשמה של ניו יורק והבינה שאם מסיחים את דעתם של אנשים עם חפצים מנצנצים, עם חפיסות של מזומנים, עם מראית עין של עושר; אם מראים להם את הכסף, הם לא יהיו מסוגלים לראות שום דבר אחר”. שאלה נוספת שנשאלת היא מי המציא את אנה? לכאורה היא עצמה. אבל האצבע גם מופנית למקומות אחרים, חזקים וגדולים יותר.