הפתרון לפריפריה לא נמצא במרכז

בשבועות האחרונים פורסמה סקירה של אגף הכלכלנית הראשית באוצר, בעקבות מחקר שבחן את הקשר בין מקום המגורים והמוביליות הבין-דורית בשכר. החוקרים בחנו ילדים שנולדו למשפחות ממעמד כלכלי נמוך ובדקו עד כמה הצליחו לשפר את שכרם ביחס לשכר של הוריהם, והאם נמצא קשר למקור המגורים שלהם.

הסקירה חשפה ממצא לא מפתיע, לפיו יש שונות גבוהה בין המוביליות החברתית של ילד שגדל בראשון לציון, לעומת ילד שגדל בטבריה, ובהכללה - היכולת לנוע מעלה בסולם החברתי קשורה גם למקום המגורים ומתואמת בקשר חיובי חזק עם רמת הפריפריאליות והמדד הסוציואקונומי של הרשות המקומית. הסיבות לכך הן שונות ומגוונות, החל מנגישות לחינוך איכותי, דרך הזדמנויות בתעסוקה ועד חשיפה לסיפורי הצלחה אישיים.

נדמה לי שתוצאות המחקר לא מפתיעות איש, והן מהוות אישוש מחקרי לפערים שאנחנו כארגון חווים בכל יום בשטח. למעשה, על בסיס ההנחות האלה מבוססות תוכניות הפעולה שלנו – סביבת המגורים הקרובה משמשת השראה ויכולה למשוך אותך למעלה, חשיפה לאנשים עם השכלה גבוהה והישגים אישיים ומקצועיים מעודדת חתירה למצוינות, וכל אלה יחד מספקים תשתית טובה יותר למוביליות חברתית.

טבריה. הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית בישראל סובלת משנים של הזנחה | צילום: טל שחר

אולם לצד תיאור המצב שמשקף כאמור את מה שכל ישראלי רואה ומרגיש, אחד הכלים המוצעים להתמודדות עם הנושא, הוא לתמרץ באמצעים שונים מעבר לאזורים שבהם יש אפשרות למוביליות גבוהה יותר.

האם זה פתרון יעיל למספר מצומצם של אנשים? בהחלט כן. האם זה פתרון נכון למדינת ישראל? בהחלט לא.

אין לנו צורך בעוד מאותו הדבר

הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית בישראל סובלת משנים של הזנחה. הפער מול סקטורים אחרים שעולים ברמת החיים בצורה מטאורית, מובילים את תושבי הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית לייאוש, ולתחושה קשה שלעולם לא יצליחו לסגור את הפער הזה.

חמור יותר הוא מצב של פערים בין יישובים הקרובים זה לזה גיאוגרפית, אבל שונים לחלוטין מבחינה סוציואקונומית. פער זה משקף את הניתוק בין האוכלוסיות שונות, והוא חריף אפילו יותר, שכן צעירים מסתכלים בעיניים כלות על שכיניהם "מעבר לגדר", שזוכים לחינוך טוב יותר, להזדמנויות רבות יותר ולעתיד ורוד יותר.

השקעת משאבים בעידוד מעבר של אנשים מאזורים מוחלשים לאזורים חזקים יותר הוא פתרון, שיועיל, אם בכלל, לקבוצה מצומצמת, בטווח המיידי בלבד. למעשה, מעבר מהפריפריה למרכז הוא תהליך שמתרחש כבר עשרות שנים, ואינו פתרון אלא חלק מהבעיה, שכן הוא שומר על היתרונות של המרכז לעומת הפריפריה, משאיר את המשאבים במקומות החזקים ומנציח את הפער שבין האזורים.

לבעיות מורכבות אין פתרונות פשוטים

הדרך לצמצום הפערים בין המרכז לפריפריה היא לא באמצעות הנגשת המרכז לאוכלוסיות מסוימות, אלא באמצעות השקעת משאבים משמעותיים בפיתוח מנהיגות צעירה ומגוונת בפריפריה, שתביא לשינוי חברתי מבפנים, לטווח ארוך ולכלל התושבים.

צריך להשקיע במתן כלים נכונים כבר בגיל צעיר | צילום: רויטרס

מה שישראל צריכה עכשיו הוא לא עוד צעירים מוכשרים שנוהרים למרכז ולאזורים "חזקים" לחפש הזדמנויות, אלא יצירה של הזדמנויות, השראה והצלחות בפריפריה, שיובילו לשיפור מצבם הכלכלי של התושבים וישאירו את הצעירים האלה במקומות שבהם הם נולדו וגדלו.  

איך עושים את זה? מתחילים מלהבין שלבעיות מערכתיות וסבוכות אין פתרונות קצרי טווח. השקעה בפיתוח מנהיגות מגוונת בפריפריה נועדה לאפשר לצעירים האלה לשאוב השראה מהסביבה, לחלום ולהגשים את המטרות שלהם, לפתח את עצמם, למצוא הזדמנויות תעסוקתיות ולהגיע להישגים – במקומות שבהם צמחו.

עייפנו מפתרונות קצרי טווח שמשרתים מעטים. כשמשקיעים במתן כלים נכונים מגיל צעיר, וכאשר נעשה תהליך עמוק ומתמשך של חיבור למקום המגורים, לצד פעילות חברתית ושיתופי פעולה אזוריים גם האקדמאים והחזקים נשארים באזור שבו גדלו, מפתחים אותו וממשיכים להעניק השראה לדורות הבאים.

השקעה וטיפוח של מנהיגות מקומית ומגוונת, כזו שמוכוונת לצמצום פערים, שיודעת לייצר שיתופי פעולה אזוריים, לגשר על פערי שפה ותרבות ולהצמיח תשתית איכותית לטווח הארוך, היא הדרך היחידה לשנות את הדפוסים הישנים ולחולל שינוי שישפיע על רבים לאורך זמן.

 ענת נחמיה לביא היא מנכ"לית שותפויות אדמונד דה רוטשילד, ארגון המוביל בפיתוח מנהיגות צעירה ומגוונת בפריפריה