ה-NFT עוד לא החליט אם הוא מהפכה או סתם בועה

נכון להיום, נראה כי אין המצאה בשוק הקריפטו שמייצרת יותר פילוג מאשר ה־NFT (קיצור של Non Fungible Token, אסימון חסר תחליף). כל שבוע צצים פרויקטים חדשים בתחום והם מושכים עניין רב וסכומי כסף מסחררים, ובמקביל זוכים לקיתונות של בוז ולעג.

לכל הכתבות בסדרה לחצו כאן

כך, למשל, היה לאחרונה כשקבוצה של משתמשי קריפטו תחת הארגון המבוזר SpiceDAO שמה את ידה על עיבוד נדיר מאת אלחנדרו חודורובסקי של הספר "חולית" תמורת 2.66 מיליון יורו. הספר הוא עיבוד שמעולם לא הוסרט והודפס ב־20 עותקים גדושי הערות. את הספר העמידו למכירה פומבית בנובמבר והוא נרכש על ידי סובאן סאקיב, אספן NFT צעיר. מאוחר יותר הוא ביקש מהקהילה שתשיב לו את עלות הרכישה. הארגון נרתם בזריזות וגייס 12 מיליון דולר.

מיתוס מול מציאות

אחרי שהסתיים פרויקט מימון ההמונים, הודיעה הקבוצה על המשימות שלפניה (בציטוט מדויק): להפוך את הספר פומבי (עד כמה שהחוק מתיר); להפיק סדרה מוגבלת מאוירת בהשראת הספר ולמכור את הזכויות לשירות סטרימינג; ולתמוך בפרויקטים נגזרים של הקהילה. אחד הפרויקטים היה למכור NFT של חלק מהעמודים. בשלב מסוים חברי הקהילה דנו האם לשרוף את הספר המקורי כדי להעלות את הערך והנדירות של ה־NFT.

"אני מניח שזו התוצאה הטבעית של תרבות ה־NFT", תמצת צייצן אחד את הביקורות, "קנית משאב במחסור, עותק מוגבל של דבר כלשהו, ועכשיו אתה חושב שאתה 'הבעלים' של הדבר". צייצן אחר כתב: "למה שלא תעלו את הספר כ־PDF כמו אנשים נורמליים?". האמת היא ש"שריפה", אף שיש לה קונוטציות בעייתיות בהקשר של ספרים, היא שיטה מוכרת בשוק הקריפטו שנועדה למנוע היצף של נכסים או מטבעות. ובכל זאת, אפשר להבין את הלעג שאחז לרגע באינטרנט: שהרי רכישת עותק של ספר לא מקנה לבעליו החדשים את זכויות הקניין על הסיפור; ברור שהקבוצה לא יכולה ליצור בהשראתו סדרה ולמכור אותה לשירותי הפקות תוכן; ולמה צריך NFT אם יש גרסה דיגיטלית חינמית של הספר מ־2011?

יצירת מחסור מלאכותי

אירוע זה מסכם את נקודה הזמן הנוכחית בכל הנוגע ל־NFT: הוא מושך המון כסף, מעניין אנשים רבים, מייצר התרגשות מידבקת, אבל גם כולל רכיבים שמעלים גיחוך על פני רבים. היכן האמת מצויה? האם זהו מכשיר משחרר יוצרים, או הטבעת בעלות מיותרת? העתיד רחוק מלהיות מוכרע. אבל מה בכל זאת אפשר להסכים על המכשיר הזה?

NFT הוא מכשיר שמנסה לענות על השאלה איך נראית בעלות במרחבים דיגיטליים. טכנית, הוא תעודה של אותנטיות על גבי מערכת הבלוקצ’יין שמאפשרת למי שמפיקים אותה לסמן נכס דיגיטלי מסוים כיחיד במינו.

הרעיון סביב הכלי הזה נסב על עקרונות הליבה של הביטקוין ושוק הקריפטו: יצירה של מחסור מלאכותי בעולם הדיגיטלי הקל לשכפול והעתקה, כך שניתן יהיה לייחס ערך כלכלי לאותם אלמנטים נדירים, ועם הערך הכלכלי הזה לבסס מערכת פיננסית חדשה ואלטרנטיבית. כך, למשל, לביטקוין יש מגבלה קשיחה ומפורסמת של 21 מיליון מטבעות שאי פעם יוכלו להיווצר. מלאי מוגבל זה אחראי גדול לערך הרב שמייחסים לו המשתתפים בקהילה. NFT מוכרים בעיקר כייצוג של אמנות דיגיטלית (קבצים מסוג JPEG), אבל הם גם יכולים לייצג לכאורה חלקת אדמה וירטואלית, או פרטי לבוש וירטואליים של אוואטר במשחק. את ה־NFT רוכשים כמעט תמיד באמצעות מטבעות קריפטו, לרוב את'ריום, כשהשוק הבולט לעסקאות האלו הוא על הפלטפורמה OpenSea שגובה עמלה על העסקאות.

עובד בגלריה בלונדון אוחז בסמארטפון המציג NFT וליטוגרפיה חתומה. פריטי NFT הפכו לסמל סטטוס | צילום: בלומברג

אפשר להקביל את ה־NFT לעותק של אלבום מוזיקלי, למשל של פיל קולינס. נכון שיש המון תקליטים דומים, אבל רק מעטים חתומים על ידי פיל קולינס. ונכון שאולי אפשר להוריד מהאינטרנט את האלבום, אבל הקובץ שנוריד יהיה בלי החתימה של האמן. העובדה ש־NFT נמצא על גבי הבלוקצ'יין משמעותה גם שיש היסטוריה מתועדת של מי החזיק אי פעם בתקליט החתום הספציפי הזה.

מה לא נאמר על ה־NFT. שהוא ישנה (או כבר שינה) את תעשיית המוזיקה או האמנות. שהוא ישנה את האופן שבו ייתפס ויעבור קניין רוחני. שהוא יחתוך מתווכים, יצמצם עלויות של עסקאות ויעצים את האינדיבידואל ואת התביעה שלו על יצירותיו. אבל מאחר שה־NFT בבסיסו הוא מאוד מינימליסטי – כלומר הוא לא מקנה זכויות חוקיות לפריט שאותו הוא מייצג וגם לא העברת זכויות יוצרים או הרשאות אחרות, ולמעשה הדבר היחיד שהוא מבטיח זה סחירות בשוק ההון – הוא הפך לכלי מעורר מחלוקת, לעתים אף ממש ללעג.

צנצנת עם נפיחות של דוגמנית

נכון להיום, פריטי NFT שווים כסף רב, נסחרים בטירוף, הופכים לסמל של מעמד, מונפקים על ידי חברות שנותנות אותם לעובדים, סלבריטאים משחררים כל מיני מוצרים שקשורים אליהם, אמנים וגם לא אמנים מפיצים אותם לכל עבר, חלקם משתתפים במסחר הוגן, חלקם מנוצלים לצורך הלבנת הון.

קוונטין טרנטינו מכר אוסף של פריטי NFT שקשורים לתסריטים שלו וכך גם האמן ביפל והגברת הראשונה לשעבר מלניה טראמפ. אחרים פחות מוכרים גלגלו מאות אלפי דולרים במכירת איורים של קופים שעושים פרצופים, או במכירת בעלות מדומיינת על צבעים, קובץ שמייצג צנצנת נפיחות של דוגמנית, בעלות על שירים ויצירות אמנות מפורסמות מבלי שהאמנים נתנו לכך רשות, תמונה תלת־ממדית של אבני הכותל והרשימה כמובן ארוכה. לקורא מן הצד הדבר עלול להישמע מוזר, הרי מדוע שמישהו יקנה ב־200 דולר קובץ שמייצג פלוץ?

שאלה טובה. אנשים רוכשים NFT כי הם אספנים, כי לעתים לאותם NFT נלוות הטבות (למשל, כניסה להופעה של פיל קולינס), כי הם סבורים שהבעלות תניב ערך בעתיד, או כי הם רוצים לבנות בית וירטואלי על פיסת האדמה הווירטואלית, למשל. יהיו מי שיגידו כי אולי לתמונה יש ערך רק כשאנו מסכימים עליו אבל לפחות אפשר לתלות אותה על הקיר בבית, אבל מה אפשר לעשות עם קובץ דיגיטלי? זה נכון, אבל כנראה שגם לייצוג דיגיטלי יש כעת ביקוש, שלא לומר שהכסף הגדול שמתגלגל בתחום לא נעשה בגלל הצורך לתלות תמונה אלא בגלל הפרשנות התרבותית שמיוחסת למכשיר הזה. נכון, הוא אולי פרימיטיבי וייתכן שאפשר לעשות קליק ימני ולהעתיק את אותו ייצוג ייחודי, אבל עבור רבים הוא מגלם דרך להשפיע על נורמות תרבותיות ולשמש אבן יסוד לקהילות שעוד יתפתחו בעולמות וירטואליים. על דבר אחד אפשר להסכים: המחירים הגבוהים שמיוחסים לפרויקטים של NFT ניתנים להם לא בשל האיכויות האמנותיות של קוף עם כובע חובלים ועיניים עצובות.

ומה יהיה עד שאותו עתיד מדומיין יתממש (או לא)? נכון להיום, שוק ה־NFT נראה כמו זירה אטרקטיבית לעושר למעט אנשים. אף שב־2021 נאמדו העסקאות בשוק בכ־22 מיליארד דולר, היו אלו עסקאות בין כ־500 אלף איש.

אמנם 75% מכל העסקאות בשוק הן קטנות יחסית ומתחת ל־10,000 דולר, אבל 80% מכל העושר בשוק נשלטים על ידי 9% מכל הארנקים. הכסף הגדול והאמיתי נעשה לרוב על ידי מה שמכונה לווייתנים, שחלקם עוסקים בפרקטיקות הונאה כמו Wash Trading. זירת ה־NFT היום היא זירה טורפנית למשתמשים רבים, היא מייצרת מצג שווא של מחירים עזים ומסחר משתולל כשלמעשה מעטים מחזיקים בכל העושר בה. היא אף מבטיחה למשתמשים לא מנוסים מפתח לעתיד, זאת אף שהעתיד עדיין לא נכתב.