אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.

הקברניט

שדות הקטל: למה כל כך קשה להשמיד בסיס אווירי?

כל מתקפה של פוטין תיפתח בחיסול חיל האוויר האוקראיני על הקרקע, בדומה למה שעשתה ישראל במלחמת ששת הימים; ואולם, מדובר במשימה מורכבת, כמעט בלתי אפשרית. "הקברניט" מציג את ההיסטוריה המסוכנת של תקיפת שדות תעופה

19.02.2022, 08:12 | ניצן סדן



שלום, כאן הקברניט; מתקפה רוסית באוקראינה נמצאת ממש מעבר לפינה, וכל כוחותיו של פוטין ערוכים ומוכנים למכת הפתיחה. היא חייבת להיות מסנוורת בעוצמתה ומדויקת להדהים - והכי חשוב: חיל האוויר האוקראיני חייב להימחק ממש ברגעיה הראשונים.


לטורי "הקברניט" הקודמים:


אחרת, ימריאו מטוסי היריב ויסבכו לרוסיה את התוכניות: המלחמה תתארך, ותתייקר בצורה שלא תאפשר להשיג ניצחון בלי נזק כלכלי כבד. כולם יודעים שהדרך הכי טובה להשמיד מטוס קרב היא לתפוס אותו על הקרקע, ולכן רוצה רוסיה להכות באגרוף ברזל את שדות התעופה האוקראינים, כפי שעשתה ישראל במלחמת ששת הימים.

מטוס סוחוי 34 רוסי מעל לבסיס אווירי, צילום: mil.ru מטוס סוחוי 34 רוסי מעל לבסיס אווירי | צילום: mil.ru מטוס סוחוי 34 רוסי מעל לבסיס אווירי, צילום: mil.ru

אבל זה לא משנה כמה גדול וחזק הוא חיל האוויר הרוסי: גם אם שמי אוקראינה ישחירו ממיגים וסוחוי, גם אם כל אדמתה תרעד מהלם הפצצות - שדה תעופה הוא מטרה שבמובן מסוים, לא ניתן להשמיד מהשמיים.

היום נבין למה, נדבר על תקיפת שדות תעופה, ונלמד איך התפתחות המטוס עצמו השפיעה על המורכבות של המשימה הזו - אחת הקשות ביותר בלוחמה האווירית.

טייס אוקראיני מטפס לסוחוי 27 שלו. אם לא ינוטרלו היחידות, המלחמה תסתבך, צילום: UKRAINIAN AIR FORCE טייס אוקראיני מטפס לסוחוי 27 שלו. אם לא ינוטרלו היחידות, המלחמה תסתבך | צילום: UKRAINIAN AIR FORCE טייס אוקראיני מטפס לסוחוי 27 שלו. אם לא ינוטרלו היחידות, המלחמה תסתבך, צילום: UKRAINIAN AIR FORCE

נתחיל בהתחלה: פעם שדה התעופה נקרא ככה משום שבאמת היה שדה: מישור עם כר דשא, שאנשים עברו וסילקו ממנו אבנים. המטוסים של מלחמת העולם הראשונה היו קלי משקל, טסו לאט וגם נחתו מאוד לאט, ולכן מצע דשא עבד נהדר עבורם; מכת הפגיעה בקרקע היתה עדינה למדי כל עוד הגיע הטייס מספיק לאט ולא קיבל איזו רוח צד מסוכנת.

צוות מחלץ טייס גרמני ממטוס שנחת לאחר קרב. שימו לב למדשאה , צילום: Bundesarchiv, Bild 104-0798A / CC-BY-SA 3.0 צוות מחלץ טייס גרמני ממטוס שנחת לאחר קרב. שימו לב למדשאה | צילום: Bundesarchiv, Bild 104-0798A / CC-BY-SA 3.0 צוות מחלץ טייס גרמני ממטוס שנחת לאחר קרב. שימו לב למדשאה , צילום: Bundesarchiv, Bild 104-0798A / CC-BY-SA 3.0

רבים משדות התעופה של המלחמה הוקמו בחופזה בחזית, והמטוסים עמדו בחוץ בקיץ, והוכנסו לאוהלים מגודלים ולסככות דקות בחורף. בצרפת הומצאה סככת בסונו, האנגר נייד עשוי שלד עץ ודפנות בד מתוח; כמו צדיקים, מטוסי הקרב הראשונים ישנו בסוכות.

מטוסי קרב עומדים מחוץ לאוהלים, בבסיס אווירי ממלחמת העולם הראשונה, צילום: AWM מטוסי קרב עומדים מחוץ לאוהלים, בבסיס אווירי ממלחמת העולם הראשונה | צילום: AWM מטוסי קרב עומדים מחוץ לאוהלים, בבסיס אווירי ממלחמת העולם הראשונה, צילום: AWM

כוח אווירי שבא לתקוף שדה תעופה כזה התמקד במטוסים עצמם: את ההאנגרים היה קל מאוד לתקן ולשפץ, והשמדת האנגר לא עצרה את הבסיס מלתפקד.

אבל אם התוקפים תקעו צרורות במנועי המטוסים היו יכולים לנטרל את היחידה בבת אחת. תקיפת שדה תעופה שכזה היתה בעצם סדרת יעפי צליפה, כשהמטוסים הם המטרה היחידה. המשימה היתה מסוכנת אם בגזרה נפרשו מקלעי נ"מ; אך עדיין היו יכולים התוקפים לבוא בצלילה מכיוון השמש ולהקשות על המקלענים, ולשתק את הבסיס במהירות.

מטוסי אלבטרוס D3 גרמניים. המטוס הראשון בשורה? של הברון האדום, צילום: IWM מטוסי אלבטרוס D3 גרמניים. המטוס הראשון בשורה? של הברון האדום | צילום: IWM מטוסי אלבטרוס D3 גרמניים. המטוס הראשון בשורה? של הברון האדום, צילום: IWM

במלחמת העולם השנייה השתנתה התמונה ללא הכר, בעיקר בגלל שהמטוסים עצמם השתנו. הגוף הפך כבד יותר והעץ הוחלף באלומיניום עמיד, המנועים הפכו חזקים בהרבה וגם המהירות טיפסה. למשל, הפוקר DR1 של הברון האדום הגיע למהירות 180 קמ"ש ושקל 586 ק"ג; לעומתו, המסרשמיט 109 של אריך הרטמן טס מהר פי שלושה וחצי ושקל פי חמישה.

ואולם, מטוסי קרב עדיין היו מסוגלים להמריא ולנחות על כרי דשא בבסיסי החזית. מה שהשתנה הוא מה שמסביב: המטוסים קיבלו רכיבים חשמליים חדשים שלא מגיבים טוב ללחות, ולכן הצטרכו סככות מוצלחות יותר: האנגרים סגורים מעץ או מתכת, במקום בציפוי בד.

מסרשמיטים על מרחב ההמראה, צילום: daveswarbirds מסרשמיטים על מרחב ההמראה | צילום: daveswarbirds מסרשמיטים על מרחב ההמראה, צילום: daveswarbirds

בנוסף, קיבלו המטוסים רכיבים שנשחקים הרבה יותר מהר בגלל עוצמתם. אז להאנגרים הצטרפו מחסני חלפים גדולים, מאגרי שמנים, מגוון חומרים כימיים ועוד. ועדיין, בהרבה מקרים עמדו המטוסים בחוץ, כשהטייסת בכוננות לזינוק. ולעוצמה היה עוד מחיר: כילוי דלק גדול בהרבה. ולכן, בשדה תעופה כזה יעמדו משאיות דלק ולעיתים גם מיכלים.

לכוח שבא להשמיד שדה תעופה כזה יש רשימת מטרות גדולה: אם פוגעים רק במטוסים שעומדים בחוץ, לא בהכרח מנטרלים את היחידה. יתרה מזאת - כבר אי אפשר להסתפק בלקלוע במנועים - ליחידה יש מנועים ספייר, וצוותי תיקונים שיוכלו להשמיש את המטוסים במהירות. ולכן, צריך גם לירות במטוסים וגם לזרוק פצצות על ההאנגרים והמיכליות. תקיפת שדה התעופה הפכה למורכבת יותר, והצריכה יותר מטוסים שעושים יותר דברים.

בסיס היקאם האמריקאי בהוואי, חודשים ספורים לפני שנפגע במתקפת פרל הארבור, צילום: aviationhawaii בסיס היקאם האמריקאי בהוואי, חודשים ספורים לפני שנפגע במתקפת פרל הארבור | צילום: aviationhawaii בסיס היקאם האמריקאי בהוואי, חודשים ספורים לפני שנפגע במתקפת פרל הארבור, צילום: aviationhawaii

באזורים אסטרטגיים ובעורף הוקמו שדות תעופה ראשונים עם מסלולי בטון. הרעיון בהם היה לאפשר נחיתה של כלים גדולים וכבדים יותר: מפציצים. כאן הקפיצה במשקל היתה גדולה בהרבה: מפציץ כבד מ-1917 כמו הגותה המפורסם שקל פחות מארבע טונות, לעומת קרוב לשלושים טון במבצר המעופף B17. בסיסים אלה כללו האנגרים רבים, תשתיות דלק גדולות, מחסנים, תשתיות תיקונים ועוד.

זו כבר סביבה גדושה במטרות, ואחת שמאוד קשה להשמיד. המקרה המפורסם ביותר של תקיפת בסיס אווירי עם מסלולי בטון היה מתקפת פרל הארבור: הנזק היה נרחב, והבסיס היה מלא שלדי מטוסים מפויחים ואחרים שניזוקו - אבל לא כל ההאנגרים הושמדו, ולאחר שנוקה אזור הקרב, חזר הבסיס לעבוד.

מפציץ B5N יפני מעל לשדה היקאם ברגע מתקפת פרל הארבור, צילום: USN מפציץ B5N יפני מעל לשדה היקאם ברגע מתקפת פרל הארבור | צילום: USN מפציץ B5N יפני מעל לשדה היקאם ברגע מתקפת פרל הארבור, צילום: USN

מתקפות דומות בוצעו גם באירופה וביפן, וכל הצבאות בעולם גילו שאם לא הושמד כל מטוס וכל האנגר בפצצה, יחזור הבסיס לפעול אחרי שיסיימו לסדר אותו; לפעמים תוך ימים בודדים.

ואני רוצה להתעכב על זה רגע: כשיש יותר מטרות צריך יותר כלים שיטפלו בהם. וככל ששלחת יותר מטוסים למשימה - כך יותר סביר שהם יתגלו בדרך, ויהיה קל יותר להכווין אליהם סיורים מגזרות סמוכות.

הרבה מטרות, הרבה בעיות. איור מתקפת היקאם, צילום: Airport Journals הרבה מטרות, הרבה בעיות. איור מתקפת היקאם | צילום: Airport Journals הרבה מטרות, הרבה בעיות. איור מתקפת היקאם, צילום: Airport Journals

בנוסף, נוצר קונפליקט מבצעי: מטוסי קרב זריזים יוכלו לצלוף בדייקנות במטוסים שהציב האויב מחוץ למחסות, אך לא יוכלו לשאת הרבה פצצות שמשמידות האנגרים בלי להיות מאוד איטיים - ובצורה זו יהיו קלים ליירוט.

הפצצות מאיטות את הכוח. מטוס P47 אמריקאי לקראת משימת תקיפה, צילום: USMC הפצצות מאיטות את הכוח. מטוס P47 אמריקאי לקראת משימת תקיפה | צילום: USMC הפצצות מאיטות את הכוח. מטוס P47 אמריקאי לקראת משימת תקיפה, צילום: USMC

מפציצים, לעומתם, נושאים הרבה פצצות אך הדיוק שלהם מאוד מוגבל ולכן צריך לשלוח הרבה מהם. במלחמה קרה לא פעם שבעלות הברית תקפו את אותו הבסיס הגרמני גם עם מפציצים וגם עם מטוסי קרב, ואיבדו כך ציוד יקר וחיי אדם.

האויב הרי יודע כמה קריטי הוא הבסיס האווירי, ולכן יציב תותחי נ"מ כבדים בטבעת רחבה סביבו לתפיסת מפציצים. ומטוסי קרב? אלו מגיעים נמוך, ולכן פגיעים למקלעים קלים, שיצבעו את השמיים באש ויגבו מחיר כבד מכל תוקף.

בסיס אווירי אמריקאי בגואדלקנאל תחת מתקפה לילית. הפסים שאתם רואים? נותבים של מקלעי נ"מ, צילום: USMC בסיס אווירי אמריקאי בגואדלקנאל תחת מתקפה לילית. הפסים שאתם רואים? נותבים של מקלעי נ"מ | צילום: USMC בסיס אווירי אמריקאי בגואדלקנאל תחת מתקפה לילית. הפסים שאתם רואים? נותבים של מקלעי נ"מ, צילום: USMC

המהפכה הבאה בתחום חיכתה מעבר לפינה: המעבר למטוסי סילון כבר חייב מסלולי בטון בכל מקום: המנועים חייבו ריצת המראה ארוכה, ולמטוסים היתה מהירות נחיתה גבוהה - שני דברים שמחייבים מסלול ארוך. כך נולד בעצם הבסיס האווירי המודרני: מלא הנגארים ומחסנים, בונקרים עמידים, סדנאות תיקונים, אזורים נפרדים לכוננות ולשגרה, מיכלים ועוד.

הרבה מתקנים, הרבה מסלולים, מבנים עד האופק. בסיס אווירי מודרני, צילום: USAF הרבה מתקנים, הרבה מסלולים, מבנים עד האופק. בסיס אווירי מודרני | צילום: USAF הרבה מתקנים, הרבה מסלולים, מבנים עד האופק. בסיס אווירי מודרני, צילום: USAF

ועם פרוץ המלחמה הקרה, בצילה המאיים של המתקפה הגרעינית, התווסף לשדה התעופה עוד אלמנט בעייתי: הדיר התת קרקעי (דת"ק). מדובר בעצם בבונקר מוסווה שמכיל מטוסים.

חלק מהדת"קים הפכו ממוגנים ביותר, כדי לאפשר לצוותי הקרקע לתפקד ולהוציא מטוסים למשימות גם אם הבסיס נפגע ממתקפה כבדה. בחלק מהמקרים, נבנו האנגרים ומתקני בסיס שנועדו לפעול אפילו אחרי הפצצה אטומית קרובה.

דת"ק מוסווה, צילום: Sphynx2503 CC BY 3 0 דת"ק מוסווה | צילום: Sphynx2503 CC BY 3 0 דת"ק מוסווה, צילום: Sphynx2503 CC BY 3 0

בשלב הזה, נראה ששדה התעופה הפך בלתי פגיע: המטוסים בתוך בונקרים שלא קל לזהות, יש יותר מדי מתקנים ומחסנים מסביב ואין סיכוי להספיק לפגוע בכולם לפני שהכוח יתגלה או יושמד - ובפועל, אין בכך טעם אם האויב עדיין יוכל להרים מטוסים לאוויר.

ההיגיון הבריא יטען שנקודת התורפה הכי גדולה של השדה הם המסלולים עצמם: ברגע שעושים בהם חורים, אי אפשר להמריא והבסיס מנוטרל. ואולם, המסלול הוא כנראה החלק שהכי קשה להשמיד בכל הסיפור: מסלול המראה עשוי מבטון עבה, בציפוי אספלט. אם תפגע בו פצצה, אפילו אחת גדולה, הרבה מאנרגיית הפיצוץ תתפזר מסביב ולא דווקא כלפי מטה. התוצאה תהיה בור קטן, שסביבו חתיכות בטון.

פגיעות במסלול אספלט, צילום: libya herald פגיעות במסלול אספלט | צילום: libya herald פגיעות במסלול אספלט, צילום: libya herald

מטוסים לא יודעים לדלג, כך שבור כזה אכן לא יאפשר המראה. ומה יעשה האויב? יבוא עם טרקטור, יגרוף את חתיכות הבטון חזרה אל תוך הבור שיצרה הפצצה, ישים מלמעלה עוד קצת בטון ואפשר לחזור לעבוד בזמן אפסי. כן, החוזק המבני של המסלול ייפגע, ואולי יצטרכו הטייסים להיזהר - אך בשום מקרה לא יוצא המסלול מכלל פעולה; בטון ואספלט הם לא חומרים שקשה להשיג או לעבד במהירות.

שופכים אדמה, מוסיפים בטון, בסוף טיח וצבע. צוות תיקון מסלולים, צילום: NARA שופכים אדמה, מוסיפים בטון, בסוף טיח וצבע. צוות תיקון מסלולים | צילום: NARA שופכים אדמה, מוסיפים בטון, בסוף טיח וצבע. צוות תיקון מסלולים, צילום: NARA

בתחילת שנות השישים ישב חיל האוויר הישראלי והסתכל על האתגר הזה הזו מזווית חדשה: נבנתה תוכנית פעולה מיוחדת, מכת מחץ שתביס את כל צבאות ערב בו זמנית. מהלך שיאפשר להרחיק את המצרים מהגבול הדרומי, להעמיק את השליטה בגבול הצפוני מול סוריה ואפילו לשחרר את ירושלים הנצורה מידי הירדנים. אבל תנאי אחד יש לו, למהלך היצירתי הזה: שחילות האוויר של האויב ישבו בטריבונה במקום לעלות על המגרש.

מטוסי מיראז מטוסי מיראז' של חיל האוויר הישראלי. צילום: לע"מ מטוסי מיראז

ההישג הנדרש היה ניטרול ממושך של המסלולים: האויב אמנם לא בנה בונקרים למטוסים שלו, אך הרבה להשתמש ברשתות הסוואה ואמצעים אחרים, והמשאב הכי קריטי היה זמן: הרבה בסיסים יש למצרים, סוריה, ירדן ועיראק, ולישראל - אין הרבה מטוסים, כך שאין פנאי לעבור מטרה-מטרה.

אחרי סדרת ניסויים בחימושים שונים, ביניהם שלל פצצות ורקטות אוויר קרקע, הבינו בצה"ל שאין בנמצא אף נשק מתאים לניטרול של מסלול. מה עושים? יואש "צ'אטו" צידון, טייס אגדי וגיבור מבצע תרנגול, הגה פיתרון: פצצה שפשוט תתפוצץ מתחת למסלול ולא מעליו. הרעיון שלו היה לחבר לפצצה רקטה שתאיץ את הנפילה שלה, ומצנח שיכוון את הנפילה בזווית שתשיג מקסימום התחפרות בתוך הבטון. בצורה כזו, ייצור החימוש בור עמוק ורחב עם שוליים קרועים, כזה שהרבה יותר קשה למלא ולהשמיש את המסלול.

הפצצה מפצחת המסלולים, צילום: התעשייה הצבאית הפצצה מפצחת המסלולים | צילום: התעשייה הצבאית הפצצה מפצחת המסלולים, צילום: התעשייה הצבאית

צה"ל פנה אל חברת מאטרה הצרפתית, שעיצבה בעבור ישראל פצצה שכזו - וניסויים ראשונים בה הראו שהשיטה עובדת: לאחר הפגיעה, יצרה הפצצה מכתש בעומק מטר וחצי, שקוטרו ארבעה-חמישה מטרים בקלות. כשזורקים כמה כאלה על מסלול, מנטרלים אותו לזמן ממושך. והפצצה הזו זכתה בשם החמוד פפ"ם: פצצת פיצוח מסלולים.

ב-5 ביוני 1967 המריאו מטוסי חיל האוויר למבצע "מוקד", במהלכו הוטלו פצצות כאלה על מספר בסיסים וניטרלו אותם בהצלחה. כולנו יודעים איך נגמרה המלחמה ההיא וכמה זהרה תהילת הניצחון.

שדה תעופה מצרי בוער לאחר מתקפת חיל האוויר במלחמת ששת הימים, צילום: לע"מ שדה תעופה מצרי בוער לאחר מתקפת חיל האוויר במלחמת ששת הימים | צילום: לע"מ שדה תעופה מצרי בוער לאחר מתקפת חיל האוויר במלחמת ששת הימים, צילום: לע"מ

צבאות בכל העולם הביטו בהשתאות בהישג הישראלי, וכשהבינו שהמדינה החצופה מהמידל איסט מצאה דרך לנטרל שדות תעופה מודרניים, סיננו כל הגנרלים: "אנחנו חייבים להשיג לנו פצצות כמו של הישראלים".

חברת מאטרה ראתה כי טוב, והחלה לשפר ולשדרג את הפפ"ם. הפצצה הוגדלה וקיבלה ראש נפץ כפול, רקטה חזקה יותר, מצנח יעיל יותר, וגם שם דרמטי יותר: דורנדאל, על שם חרבו של האביר האגדי רולאן.

פצצות מאטרה דורנאל תחת כנפו של מטוס F111 אמריקאי, צילום: USAF פצצות מאטרה דורנאל תחת כנפו של מטוס F111 אמריקאי | צילום: USAF פצצות מאטרה דורנאל תחת כנפו של מטוס F111 אמריקאי, צילום: USAF

והפצצה הזו הפכה לשלאגר: היא מופעלת בידי 17 מדינות, בעצם 18 אם סופרים את סין; המעצמה הקומוניסטית קנתה כמה מצרפת וככל הנראה הינדסה אותן לאחור לצורך ייצור מקומי. זו מפצחת המסלולים הכי פופולרית בשוק: ארה"ב לבדה קנתה יותר מ-18,000 מהן.

מכתש שיצרה פצצת דורנדאל, צילום: NARA מכתש שיצרה פצצת דורנדאל | צילום: NARA מכתש שיצרה פצצת דורנדאל, צילום: NARA

בהמשך פותחו עוד סוגי חימוש שעובד על עיקרון דומה. למשל, מארז JP233 הבריטי שמפזר עשרות פצצות קטנות אשר יוצרות מקטע מצולק גדול על פני המסלול, אך מחייב טיסה מאוד נמוכה. המערכת מסוגלת לפזר גם פצצות מצרר מושהות שמתפקדות בתור מוקשים, כך שאי אפשר יהיה לגשת למסלול ולתקן אותו - שילוב קטלני שמאריך את השבתת שדה התעופה.

אך גם כאן מדובר במשימה מסוכנת: טיסה נמוכה שכזו מזמינה צרות; למשל, מטוסי טורנדו בריטיים הופלו במלחמת המפרץ כשניסו לנטרל כך שדות תעופה.

מטוס טורנדו בריטי מפזר פצצות מחסלות מסלולים ממארז JP233, צילום: BAE systems מטוס טורנדו בריטי מפזר פצצות מחסלות מסלולים ממארז JP233 | צילום: BAE systems מטוס טורנדו בריטי מפזר פצצות מחסלות מסלולים ממארז JP233, צילום: BAE systems

לרוסיה יש פצצה משלה נגד מסלולים, שנקראת BETAB500 והיא גדולה וכבדה פי שניים מהדורנדאל, מה שאומר שהיא אמנם יוצרת מכתשים גדולים יותר בנקודת הפגיעה, אך שמטוסים יכולים לשאת פחות ממנה. הרעיון בתקיפת מסלול היא לצלק כמה שיותר ממנו, ולכן יצטרכו הרוסים לשלוח יותר מטוסים למשימה (עם כל הסיכונים הנלווים לכך).

הפצצה הרוסית. שימו לב שזנבה מכיל מנצח, חזיתה - חומר נפץ והרקטות באמצע, צילום: Militaryarms הפצצה הרוסית. שימו לב שזנבה מכיל מנצח, חזיתה - חומר נפץ והרקטות באמצע | צילום: Militaryarms הפצצה הרוסית. שימו לב שזנבה מכיל מנצח, חזיתה - חומר נפץ והרקטות באמצע, צילום: Militaryarms

רגע, למה בכלל לשלוח מטוסים עם פצצות? לרוסיה יש מפציצים ענקיים, שנושאים טילי שיוט ענקיים, ואלו יוכלו לבטח להפוך את המסלולים, הבונקרים וכל הבסיס לערמה מעשנת של פסולת בניין. ובכן, לטילי שיוט יש רמת דיוק גבוה מאוד, עם סטייה מקסימלית של 20 מ'.

אבל ישנם מסלולים שהם צרים ורוחבם כ-30 מ' - וכדי להבטיח פגיעה, צריך לירות יותר טילי שיוט. וכמו עם המטוסים: ככל שמגיעים יותר מהם, כך קל יותר לאתר אותם וליירט באמצעות סוללות נ"מ מתקדמות. גם טילים חמקנים יהיו נוחים לגילוי אם יגיעו בחבורה גדולה בבת אחת.

חימוש רוסי לניטרול מסלולים בפעולה, צילום: Saidpvolivejournal חימוש רוסי לניטרול מסלולים בפעולה | צילום: Saidpvolivejournal חימוש רוסי לניטרול מסלולים בפעולה, צילום: Saidpvolivejournal

וכאן אנו חוזרים לתרחיש האוקראיני: משימות השבתת שדות התעופה הרוסיים יהיו מסוכנות במיוחד. ראשית, בגלל מספר השדות - באוקראינה ישנם 29 בסיסים, ועוד שלל מנחתים, כבישים שהורחבו כדי לתפקד כמנחת מאולתר ועוד. שנית, בגלל מערך הנ"מ האוקראיני שכולל גם סוללות S300 לטווח ארוך וגם יחידות TOR לטווח קצר, שהן ניידות ביותר. ושלישית, בגלל שחיל האוויר האוקראיני צפוי לפרוש את טייסות הקרב באופן מפוצל, כשכל מבנה יכול לשבת בבסיס אחר - וכך לאלץ את רוסיה לתקוף הרבה בסיסים בו זמנית. מצד פוטין, המשימה חייבת להצליח כדי לקצר ולפשט את המלחמה המתקרבת, וימים יגידו אם יצליח לשחזר את הצלחת צה"ל, או ישלם מחיר כבד כמו במתקפות מלחמת העולם השנייה. טיסה נעימה!






שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות

46 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

42.
פצצת הפפ"מ
דוד לסקוב מחיל ההנדסה בצה"ל הוא שהגה את הרעיון של פיצוץ מתחת למסלול ועל בסיס זה ערך ניסויים לבחינת המכתשים שנוצרו ופיתח רקטה להרס מסלולי שדות תעופה. הפיתוח שלו נעשה בתחילת שנות השישים של המאה הקודמת והרקטה נקראה "מטען ירבוע" ויועדה להיות מופעלת ע"י חיילי היחידות המיוחדות. פצצת הפפ"מ שפותחה כמה שנים מאוחר יותר ע"י אנשי חיל האוויר, תע"ש וחברת מאטרה (שהכירו את העבודה של לסקוב) ושהוטלה ממטוסים היתה דומה להפליא לפצצה שפיתח לסקוב.
אוהד יוצא חיל ההנדסה  |  19.02.22
לכל התגובות