"אני עוף מוזר כי הסופרים האחרים לא"

בסיפור "המלכה" בספרו החדש של אופיר טושה גפלה "הרי געש רדומים" (הוצאת "כתר") מתוארת טכנולוגיה המתמללת שיחות שהתקיימו על בני אדם לאורך שנים בלא ידיעתם, וכעבור שנים מוזמנת גיבורת הסיפור לחדר סודי שבו היא נחשפת למה שנאגר עליה. משהו שאחרי חשיפת "כלכליסט" על פרשת NSO נשמע פתאום מציאותי מאוד, ומטריד במיוחד. "אפשר לעמוד על זיקה בין הסיפור לפרשת ההאזנות", אומר הסופר. "עניינה אותי השאלה כיצד היינו מגיבים לו התאפשר לנו לחדור לקודש הקודשים של אנשים אחרים ולשמוע מה הם אומרים עלינו כשאנחנו לא בסביבה.  אפשרות כזו היתה גורמת להידרדרות איומה במערכות יחסים: הרי לכולם ברור שמדברים עליהם ואומרים דברים שבלשון המעטה לא יערבו לאוזניהם. הסיפור גם מתקשר לציתות של אנשים לדברים שנאמרים ונכתבים עליהם ברשתות החברתיות ובכלל לעידן שבו אנשים, במיוחד צעירים, עורגים לתשומת לב באופן מוגזם וגרוע מזה, אומדים את ערכם באמצעותה. 

"השימוש השלילי ביכולות הטכנולוגיות עבר מזמן את גבול הטעם הטוב: אדם כתב משהו לפני שני עשורים, מישהו דולה את זה מהרשת — ופתאום הוא צריך לא רק להתנצל על אמירה מתקופה אחרת בחייו, אלא אפילו לחוות דחייה וביטול מבחינה מקצועית, חברתית ומה לא. במובן הזה נדמה שכולם מצותתים לכולם, והחדר החשאי שאליו מגיעה גיבורת הסיפור הוא מרחב השיח בימינו״.  

הסופר אופיר טושה גפלה | צילום: יובל חן

למרות הציתותים לאנשים חיים נדמה שהנושא שהכי מעסיק את אופיר טושה גפלה הוא המוות, או אפילו החיים שלאחר המוות. ב־2004 פרסם את ספרו הראשון "עולם הסוף", שתיאר כיצד נראים החיים שלאחר המוות. ספרו "ביום שהמוסיקה מתה" תיאר עיירה שבה כל אדם יכול לדעת את תאריך מותו. כעת, ב"הטעות", הסיפור הראשון בספרו החדש , מתואר זוג שהבעל נהרג בתאונת אופניים וחוזר לחיים שנתיים וחצי אחרי מותו.

"לממסד הספרותי יש יחס מיושן כלפיי"

אבל בשיחה איתו אומר גפלה שהוא בכלל מתעסק בחיים, רק בוחן אותם דרך המוות. "מבחינתי, ואולי זה יישמע מוזר, שום סיפור שכתבתי לא עוסק במוות אלא באיך הוא משפיע על החיים. לכל ספר שלי יש נושא אחר, ובספר החדש עניין אותי נושא הסודות והחשאיות. 'הטעות' בעיניי הוא סיפור על זוגיות. החיים זה מה שמעניין אותי. כן, יש אפלה מסוימת, אבל יש גם אור".

גפלה (54) נולד וגדל בראשון לציון, שם הוא מתגורר גם היום. הכינוי "טושה" דבק בו בילדותו על שם דמות מ"צבי הנינג'ה". הוא אוטודידקט, שמלמד כתיבה בסם שפיגל, ומנחה סדנאות כתיבה במדיטק חולון. את דרכו הספרותית החל בראשית  שנות ה־2000, עם עליית גל ספרות המדע הבדיוני והפנטזיה הישראלית, לצד סופרים כמו שמעון אדף והגר ינאי. כתיבתו מקורית, כושר ההמצאה והדמיון שלו מרשימים, הוא יודע לבנות עלילות מסועפות, ושופע באזכורים תרבותיים מעולם המוזיקה, הספרות, הקולנוע והטלוויזיה. 

מבקר הספרות אריק גלסנר הגדיר אותך פעם כ"עוף מוזר" בסצנת הספרות המקומית. 

"אני לא מגדיר את עצמי ככה אבל הבנתי למה הוא מתכוון. אני עוף מוזר כי רוב הסופרים האחרים כנראה לא מוזרים. אני משלם על זה מחיר יקר מבחינת הממסד הספרותי. מדורי ספרות מרכזיים מתעלמים מספריי, שיש להם קהל לא קטן. כתבתי שמונה ספרים, הם תורגמו וזכו בפרסים. בחו"ל קורה ההפך לספרים מהסוג שלי. פה יש תחושה שצריך ליישר קו. בחו"ל עוף מוזר נחגג, ופה אני מרגיש כמו סוד פופולרי, סוד שיודעים עליו ויש לו קהל, אבל אי שם החליטו שאני כותב מדע בדיוני ופנטזיה — ואני לא, אני כותב בדיון. בדיון זה המפגש בין הדימיון למציאות. הספרים שלי זוכים פה ליחס קרתני ומיושן מצד הממסד הספרותי". 

אולי כי הז'אנר הרווח והמקובל פה הוא ריאליזם חברתי.

"אני נוגע במשהו לא פחת חשוב ממציאות חברתית וזו המציאות הפנימית. אני לא כותב בהכרח על הישראליוּת אלא על בני אדם, שזה דבר אוניברסלי. לא זכור לי שקפקא הזכיר פעם אחת בספריו את המילה צ'כיה. גם 'על העיוורון' של סאראמאגו לא ברור בדיוק איפה הוא מתרחש".

בכל זאת יש לך קהל קוראים קבוע.

"אני אוהב מאוד את קוראיי ואסיר תודה על מערכת היחסים רבת־השנים שלהם עם ספריי. זה אולי יישמע מוזר, אבל עם כל הדמיון המפותח שלי אני אף פעם לא מצליח לדמיין מישהו קורא ספר שלי״.

בכותרת המשנה לספר החדש כינית את הסיפורים כ"ארורים". למה?

"כל הספר הזה הוא הפתעה אחת גדולה, כי הוא לא היה מתוכנן. עבדתי על ספר אחר ופתאום קפץ לי רעיון לראש, ולא הרפה. באופן חריג אמרתי נשב ונכתוב. אני אף פעם לא כותב סיפורים קצרים אלא רומנים, אלא אם כן מזמינים ממני. הסיפור שחותם את הקובץ, 'העולם הוא מיטה', קפץ לי לראש ואותו התחלתי לכתוב. כשסיימתי, נזכרתי בסיפור שהתחלתי לכתוב ב־2011 ושכחתי ממנו, 'הטעות'. ואז הבנתי שיש שיטה בשיגעון כמו שאמר שייקספיר, ומשהו מתרחש מתחת לאפי. ביקשתי את סליחתו של הספר שהתחלתי לכתוב, וכתבתי את הסיפורים ונורא נהניתי.  רציתי לכתוב סיפור שיהיה עולם שלם. 'ארורים' נשמע אפל אבל זה נכתב בחצי חיוך".

"נפגש עם חברים בלוויות"

"החתולים" הוא סיפור מצמרר כי יש בו גרעין היתכנות. תוכנית ממשלתית שנועדה לצמצם דרסטית את מספר החתולים.

"הסיפור נולד מאהבת חתולים עזה. על איך אהבה לבעל חיים יכולה לשנות חיים של אדם. אני עושה תחקירים וחלק גדול ממה שאני זורע בסיפורים מבוסס על תחקיר, ואנשים חושבים שהמצאתי. הסיפור הוא על מקרה באוסטרליה שבו רצו לחלק נקניקיות מורעלות לחתולים, תוכנית אמיתית של הממשלה שם". 

הסיפור "תוכנית האב", על גבר נוטה למות שמגלה את עצמו בפני בחור שאחריו עקב מאז היה ילד, הוא סיפור נוגע ללב ואפילו אפשרי. מאיפה נולד הסיפור הזה?

"אני באמת לא יודע מאיפה הסיפור הזה. אדם יכול ללכת ברחוב ולראות ילד ולהגיד 'זה יכול היה להיות הילד שלי'. יש תקרית אחת בסיפור שבה הם נפגשים באמת, ארנון המבוגר קונה מהבחור הצעיר את המכונית המשומשת שלו. אלה גומחות בחיים, דברים שקורים לנו ונראים לנו מינוריים ואנחנו לא שמים לב אליהם. המחשבה שבעצם יש אדם שאנחנו לא יודעים עליו אבל אנחנו משמעותיים מאוד לגביו. מכרתי מכונית לבן אדם ואין לי מושג איזה מקום מרכזי אני תופס בחייו. כמובן שזה קריפי, אבל אף אחד לא יכול להגיד בוודאות שאין אנשים שמסתופפים בשולי החיים שלו והוא לא מודע לקיומם".

את הספר הקדשת לאביך.

"אבי נפטר לפני שנתיים, בפברואר 2020, הוא היה בן 93. הספר מוקדש לאבא שלי וגם לכל ההורים של החברים שלי שנפטרו בשנים האחרונות, יש איזה גל שפתאום אתה פוגש חברים בלוויות".