עבודה בעיניים: הסדרה "ניתוק" מציבה מראה מול תאגידי ענק

כמו האשה שמתעוררת שרועה על שולחן מנהלים גדול באמצע המשרד הקר בסדרה החדשה "ניתוק" של אפל TV פלוס, גם לצופים לוקח זמן להבין מה לעזאזל קורה במשרדים הריקים, שהם חלק ממבוך ענק של מסדרונות ארוכים ולבנים, בדרמה המדע־בדיונית המותחת הזאת שעוסקת במצבו של הפרט מול התאגיד. זאת הסדרה הראשונה על מקום עבודה, שצולמה בתקופת הבידודים של הקורונה וזה ניכר באסתטיקה שלה, והיא עולה אחרי שהמגפה שינתה את היחס למושג "עבודה". 

כבר בפרק הראשון מתברר כי לעובדי חברת "לומון" הושתל שבב במוחם שגורם להם להפריד לגמרי בין הפרסונה שלהם במקום העבודה (זו הפרסונה הפנימית "innie") לזו שבבית ("החוצית" "outie"). מי שנכנס למשרדים אינו זוכר דבר על חייו בחוץ, וכשהוא יוצא משערי התאגיד הענק, הוא שוכח כל דבר שקרה בין כתליו. "בכל פעם שתמצאו את עצמכם כאן, זה כי בחרתם לחזור", נאמר לעובדים שהתנדבו לתהליך.

אם נדמה מהתיאור הזה כי זה החלום המתוק של כל מי שבעולם הנוכחי מוצא את עצמו עובד, או לפחות זמין לעבודה, בכל שעה של היום והלילה ובכל מקום שלטלפון הנייד יש קליטה, חשוב לומר שהסדרה, שאותה כתב דן אריקסון והיא  עמוסה בשחקני ענק — ג'ון טורטורו, פטרישה ארקט, וכריסטופר ווקן — היא דיסטופיה איומה, שהעיצוב הקר והמוזר (והיפה מאוד) שלה דומה גם לקור ולמוזרות שמחוץ לה. 

השחקן אדם סקוט בתור מארק סקאוט

החברה לא סתם רוצה שעובדיה ישכחו מה הם עושים בה, יש לכך סיבה טובה, וגם בבית יש מי שפוקח עליהם עין, אף  אם הם לא מודעים לכך. "ניתוק" היא מעולה ומעוררת מחשבה, והוכתרה כבר כסדרה הטובה ביותר של השנה על ידי לא מעט עיתונאים אמריקאים, מציבה מראה (שחורה) מול שוק התעסוקה.

 "היא מציבה מראה מול תאגידי ענק כמו דיסני או אפל", אומר הבמאי של שישה מתשעת פרקי הסדרה ואחד הכוכבים בה, הקומיקאי בן סטילר ("משתגעים על מרי", "זולנדר"),"תאגידים שבולעים ומנכסים כל דבר בעולם שלנו, וקובעים איך נתקיים בתוכם".  

הגיבור של "ניתוק" ("Severance" באנגלית) מארק סקאוט הוא פרופסור להיסטוריה בחייו הקודמים — מקצוע שדווקא עוסק ברצף של זיכרונות — הסכים לעבוד בתאגיד הזה מתוך רצון לשכוח את חייו האישיים. המהלך של החדרת השבב רחוק מלהיות אהוד על סביבתו. "מארק קיבל החלטה שנויה במחלוקת מבחינה אתית, חברתית, מוסרית ומדעית", אומר עליו חבר, לא לפני שהוא מוסיף, "אבל אני עומד לצדך ללא הסתייגות". כן, יש בסדרה הדיסטופית הזאת גם הומור. 

שבב במוח היוצר הפרדה בין בית לעבודה הוא פתרון קצת מוגזם, אבל הרעיון שביסוד הסדרה הוא אולי הנושא החברתי הכי משמעותי כעת. השחקן שמגלם את מארק, אדם סקוט הנהדר ("מחלקת גנים ונוף", "שקרים קטנים גדולים"), אמר בראיונות שהוא מבין את הצורך בלהפריד בין החיים הפרטיים לעבודה, אבל כדי לעשות את זה, "אצטרך להעלות את הטלפון שלי באש". וסטילר אמר בריאיון ל"פורבס" שהמגפה אפשרה לכתוב מחדש כללים הנוגעים למקום העבודה: "אחד הדברים החשובים שהשתנו הוא  שכולם בחנו את חייהם ואת סדר העדיפויות שלהם, ומה באמת חשוב  — אני חושב שזה דבר ממש טוב: המגפה גרמה לנו לשאול את עצמנו 'האם אני באמת רוצה לעשות את מה שאני עושה במשך שנים?', או 'אם אני כל כך לא מאושר, למה אין לי האומץ לשנות משהו?'. אני משוכנע שיותר ויותר אנשים שואלים את עצמם שאלות כאלה כיום".

 הוא צודק. בסוף השבוע האחרון הוקדש כל המגזין של "הניו יורק טיימס" ל"עתיד העבודה", כשעל השער הוסיפו הבהרה בפתקית צהובה — "עתיד העבודה כשאף אחד לא רוצה לעבוד". בין הכתבות יש אחת שטוענת ש"העבודה לעולם לא תהיה אותו הדבר"; אחרת מסבירה שבידודים הוכיחו כיצד הכלכלה מנצלת נשים בענייני פרנסה; אבל הכתבה הראשית והמעניינת בהקשר של הסדרה החדשה, ובכלל, נקראת "עידן היעדר השאפתנות".  הכתבת נורין מאלון טוענת שם שכאשר 25 מיליון בני אדם עוזבים את מקומות העבודה שלהם, זו יותר משחיקה. בזמן המגפה "כולם איבדו קשר עם העבודה שלהם. הם מתחברים לזום, שבו העמיתים שלהם לעבודה הם דו־ממדיים, וכל יום דומה לקודמו… העבודה יוצרת תחושה של דבר שפולש לחיים, שדורש תשומת לב ויונק אנרגיה מנטלית". 

אכן, אחת התופעות המדוברות ביותר בארה"ב בעקבות הקורונה היא "ההתפטרות הגדולה" — אמריקאים שמתפטרים ממקום העבודה שלהם בכמויות שיא. בנובמבר שעבר התפטרו 4.5 מיליון אמריקאים, נמסר בכתבה. וכאמור, מעריכים כי 25 מיליון איש עזבו במחצית השנייה של 2021 את מקומות העבודה שלהם. זה המספר הכי גדול של נוטשים מאז שמשרד העבודה האמריקאי החל לסקור נתונים כאלה ב־2000. רבים מהמתפטרים הם אלה המשתכרים מעט. הם מחפשים עבודה טובה יותר, בשביל יותר כסף. "שוק עבודה כזה פירושו שעובדים עם השכר הנמוך מתחילים לחשוב על העבודה שלהם באופן שבו אנשי הצווארון הלבן מתייחסים לעבודה שלהם — כמשהו שצריך להתאים להם, ולא שהם צריכים להסתגל אליו", נכתב. 

אחד הדברים שכולם מנסים לשנות היום הוא החדירה של העבודה לחיים הפרטיים, כפי שעולה ב"ניתוק". "באמירה שלפיה העבודה היא 'כמו משפחה' יש צד אפל”, נכתב במגזין "אטלנטיק" השבוע. "ההקבלה הזאת היא לא בריאה, מניפולטיבית ורעילה בדרכים רבות", כתב ג'ו פינסקר. "כשאני שומע מישהו אומר משהו כמו 'אנחנו ממש משפחה כאן', אני משלים בלבי את האנלוגיה: כלומר אנחנו נפיל עליך מחויבויות, נצפה למסירות ללא תנאי, נזלזל בגבולות שלך ונהיה מרירים אם תעדיף מישהו אחר על פנינו".  

רבים מבקרים את המטאפורה המשפחתית בהקשר של מקום העבודה. זה משהו שיכול להציג את הבית והעבודה בכפות מאזניים שווים. "כאשר עסק מוצג כמשפחה, העובדים שלו מרגישים לחץ להישבע אמונים באופן לא הגיוני למעסיקים שלהם, להסכים לשעות ארוכות, ליחס מזלזל ולשחיקה האיטית של גבולות בין החיים לעבודה, הכל ברוח ההרמונית של מטרה משותפת". יכול להיות שלא תהיה ברירה והפתרון היחיד במצב עניינים זה הוא שבב שיושתל במוח.