מליאת הכנסת | צילום: אלכס קולומויסקי
עשרים חוקים שבוטלו, וויכוח שלא נגמר על סמכויות העליון: חוק יסוד כבוד האדם וחירותו חוגג 30
מאז שעבר ב-1992 היווה החוק את אחד החיסונים המשמעותיים ביותר, שתרם לשינוי פני ישראל לכיוון דמוקרטיה מערבית-ליברלית. אמנם בית המשפט העליון ביטל באמצעותו 20 חוקים בלבד, אולם הפעלת הסמכות נתפסה בידי הימין-הדתי-השמרני כהרמת יד על המשילות, על עליונות הכנסת, ובעיקר - כמתדלק את הקרב הגדול לכרסום במעמדו של בית המשפט
ועדת חוקה של הכנסת חגגה היום (ג') שלושים שנה לחקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, החוק הדרמטי ביותר לשינוי פניה של מדינת ישראל לכיוון דמוקרטיה מערבית-ליברלית.
קראו עוד בכלכליסט:
הדמוקרטיה הישראלית קיבלה באמצעות החוק הזה את אחד החיסונים החשובים ביותר: הסמכת בית המשפט העליון לבטל חוקים שסותרים זכויות אדם.
מאז שחוקק במרץ 1992, בוטלו כעשרים חוקים בלבד, אבל עצם הפעלת הסמכות נתפסה בידי הימין-הדתי-השמרני כהרמת יד על המשילות, על עליונות הכנסת, ובעיקר - כמתדלק את הקרב הגדול לכרסום במעמדו של בית המשפט.
חוק היסוד הזה, ביחד עם חוק יסוד: חופש העיסוק, הם שני היחידים שעוסקים בדמוקרטיה המהותית, בחירויות וזכויות האדם. שאר חוקי היסוד מסדירים את סדרי השלטון והמשפט (ממשלה, כנסת, צבא, נשיא המדינה, מבקר המדינה, ממקרקעי ישראל, התקציב ועוד). המדהים הוא שהחוק הועבר כהצעת חוק פרטית שיזם איש האופוזיציה אמנון רובינשטיין שהצליח לגייס למהלך המורכב את הקואליציה הליכודית, בעיקר את שר המשפטים דן מרידור ואת יו"ר ועדת חוקה אוריאל לין. ובעקיפין גם את ראש הממשלה יצחק שמיר. אגב, בין 32 חברי הכנסת שהיוו אז את הרוב בהצבעה היו 11 חברים מהליכוד לעומת שבעה בלבד ממפלגת העבודה. תזכורת להבדלים בין הליכוד של פעם לליכוד של היום.
הגיוס המשמעותי הנוסף להעברת חוק היה ח"כ יצחק לוי מהמפד"ל שהצליח לפלג ולהחליש את ההתנגדות הדתית לחוק. וזאת, במחיר פשרה כבדה ביותר – הגליית שתי הזכויות החשובות ביותר מנוסח החוק היסוד - הזכות לשוויון ולחופש הביטוי. שתי זכויות שהמפלגות הדתיות מתנגדות להן באופן נחוש ועקבי. כך הפכה ישראל לדמוקרטיה היחידה בעולם שהסט הכתוב של ערכיה החוקתיים חסר את שתי הזכויות החשובות ביותר. הפתרון נמסר לבית המשפט שעיגן את שתיהן בפסיקתו במסגרת התיבה "כבוד האדם". וזאת מכוח התהייה: הייתכן 'כבוד אדם' ללא שוויון וללא חופש ביטוי? וכך הביא על עצמו בית המשפט העליון עוד מטחי ניגוח וביקורת: גם מכריז על חוקי היסוד כחוקה; גם פוסל מכוחו חוקי כנסת; וגם מכניס את השוויון וחופש הביטוי למרות שהוצאו ממנו במפורש.
בשנת 1993 נוצרה הזדמנות לשפצור החוק ולאשרורו ברוב גדול יותר. ועדת חוקה בראשות דדי צוקר הצליחה להלחים לחוק היסוד את מגילת העצמאות ובכך להזריק לו תוכן מועשר יותר, כולל השוויון. אלא ששוב נגלתה כאן עקמומיות התהליך. בגלל החשש והרתיעה מהדתיים שמתנגדים בקנאות לשוויון (לגויים, נשים, הומוסקסואלים, רפורמים) מוזרק השוויון לדמוקרטיה הישראלית בדרכים יצירתיות. קודם באמצעות פרשנות בית המשפט ל'כבוד האדם', ובהמשך באמצעות תרומתה העקיפה של מגילת העצמאות. בסיבוב השני עברו שני חוקי היסוד ברוב מכריע יותר 67 נגד 9. אגב, השוויון שסולק מחוק היסוד מעצב בצלמו חוקים אחרים כמו שוויון הזדמנויות בעבודה, חוק שיווי זכויות האשה, שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות.
האם חוק היסוד הוא חוקה? במובן המעשי הוא אכן כך, מפני שבלעדי המדרג ההיררכי בין חוקה לחוק לא היה בכוחו של בג"ץ לפסול חוק שסותר חוקה. אבל, במובנים רחבים יותר – חינוכיים-חברתיים-פוליטיים – חוקי היסוד עדיין לא זכו להכרת הרחבה של חוקה. זכור לי אירוע בלשכת הדין כשאהרן ברק היה נשיא בית המשפט העליון ויוסי ביילין שר המשפטים. ביילין טען שאין חוקה למדינה ישראל, וברק השיב לו בתורו שחוקי היסוד הם החוקה. אמרתי אז בלבי, האם יש עוד מדינה בעולם ששר המשפטים שלה ונשיא בית המשפט העליון שלה חלוקים ביניהם בשאלה האם למדינתם יש חוקה.