עניין של עיתוי: גנץ, תתחבר למציאות

בני גנץ הוא אחת האניגמות הגדולות בפוליטיקה הישראלית של ימינו, ולו בגלל סיבה אחת: לא פעם קשה להבין על מה בדיוק הוא חושב ומה מניע אותו. ההתנהלות שלו בימים האחרונים סביב אישור החוק להגדלת הפנסיות לאנשי הקבע בצה"ל עוררה מחדש את התהיות לגבי דרך קבלת ההחלטות שלו.

גם אם המהלך שהוא מקדם הוא הכי צודק שיש (והוא לא), גם אם הוא יקטין את ההפרשות הפנסיוניות (להפך, הוא יגדיל) וגם אם הוא ייטיב בעיקר עם הלוחמים (הסימולציות דווקא מראות את ההפך) – העיתוי בעייתי. גנץ כבר היה צריך לדעת שלטיימינג יש חשיבות מכרעת. כל שדרוש הוא שכל ישר ואינטליגנציה רגשית מינימלית.

שר הביטחון, בני גנץ. הכל עניין של טיימינג | צילום: עמית שאבי

אילו גנץ היה מרים את עיניו הוא היה מבין שברגעים אלו ממש הממשלה שהוא חלק ממנה מתלבטת האם לעלות את שכר המינימום ב־500 שקל כי קשה למקבלי השכר הנמוך לגמור את החודש. זאת, כשבמקביל יש בישראל אינפלציה גבוהה מאוד שלא היתה כדוגמתה 11 שנים, והיא מקשה מאוד דווקא על האנשים הכי חלשים בחברה (שאינם מועסקים בצה"ל); וכשהאוצר משחרר מכסים על דבש וביצים כדי להקל עוד קצת על האזרחים ולהוזיל במעט את סל המזון.

מספיק להרים את הראש ולראות שהממשלה עדיין עוסקת בדיני נפשות אמיתיים של העצמאים – מתן פיצויים על תקופת האומיקרון. כי מצד אחד מתבקש לעזור, ומצד שני הממשלה, שגנץ חלק חשוב ממנה, לא רוצה סתם לזרוק כסף למי שלא מגיע לו ומנסה לשמור עד כמה שניתן על כספי הציבור שבקופה (והרי הכל מגיע מאותה קופה). מאדם ששואף להיות ראש ממשלה מתישהו מצופה להיות קצת יותר מחובר.

הציניקנים מסבירים כי גנץ מקדם את עניין הפנסיות והפך אותו למאבק מרכזי שלו כדי לזכות בבוא העת ביותר מנדטים. בלי להיכנס לשאלה האם באמת מה שמניע אותו הם שיקולים פוליטיים, נדמה כי חלק ניכר מהתמיכה בגנץ מבוססת על תכונה אחת: הוא לא ביבי. והוא שוב מוכיח שזה לא ממש מספיק כדי להיות ראש ממשלה.