צמיחה לצד הקורונה - שיטות המדידה חייבות להשתפר

הכל שפיט, אמר פעם אהרון ברק. אלא שלא הכל בהכרח מדיד. בטור זה אדון כיצד קורונה, המתפוגגת כעת, הראתה את נחת זרועה גם בתחום זה.

אסביר: שירותי חינוך, בריאות ודומיהם מהווים חלק מהתוצר - שהוא המדד לצמיחה כלכלית - אך לא נתונים למדידת שוק אחידה ומדינות שונות מכמתות אותם בשיטות שונות. היות והסקטורים הללו היו בין אלו שהושפעו הכי הרבה מהקורונה, הקושי למדוד אותם הפך בעייתי יותר בשנתיים האחרונות.

כשאנו משווים בין קצבי הצמיחה של מדינות (כמקובל בסופי שנה), אנו מתחשבים בפקטורים שונים, כמו שערי חליפין צולבים, שיעורי גידול האוכלוסין, איכות התוצר ועוד.

אולם, גם להבדלי המדידה משקל לא מבוטל בשוני בין מדינות וכאמור – הקורונה החריפה את הבעיה והקשתה עוד יותר על השוואות בינלאומיות.

מחלקת קורונה | צילום: שרון צור

מחקר חדש שמופיע באתר הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח שופך אור על הנושא.

המחקר בחן בחלק מחברותיו את ההוצאות הממשלתיות על מוצרים ושירותים, המשמשים ישירות לצרכי הפרט (הוצאות אינדיבידואליות), או הקהילה (הוצאות קולקטיביות). ההוצאות הללו, Government Final Consumption Expenditure (GFCE), מכוונות לצרכי ביטחון, מנהל ציבורי ושירותים סוציאליים.

לפי נתוני הבנק העולמי, ההוצאות "החברתיות" הללו קטנו ב-5.8% בשנת 2020 בישראל, ואילו בקרב מדינות ה-OECD והעולם כולו הן קטנו פחות: -3.9% ו -3.4%, בהתאמה.

מערכות הבריאות הן חלק מההוצאות הללו. לפי המחקר, במדינות בעלות מערכות בריאות ציבוריות, מהווים שירותי הבריאות חלק גדול, יחסית, מהתוצר. מנגד, במדינות שמערכת הבריאות בשטחן פרטית, ההוצאות הללו קטנות בהרבה.

עורכי המחקר מסבירים, כי הקורונה חידדה הבדלים בין קצבי הצמיחה של מדינות שונות בכך שפגעה בהן בעיתויים שונים ומשום שהתגובות של הממשלות לא בהכרח עלו בקנה אחד.

ההבדלים הללו נגעו יותר למדידת ההוצאות הציבוריות על סקטור הבריאות, ופחות למערכות החינוך והביטחון. האחרונות נמדדות, ככלל, באמצעות אינדיקציות ישירות, או בהסתמך על תשומות, ולכן ההבדלים הבין מדינתיים קטנים, יחסית.

מולן, ההוצאות למערכות הבריאות נמדדות במגוון רחב יותר של שיטות, שחלקן אף הותאמו, בינתיים, לסביבת הקורונה.

למרות ההבדלים הללו, מצאו החוקרים קשר ברור ורוחבי בין חומרת הפגיעה שהסבה הקורונה – במונחי תמותה עודפת – לבין עוצמת הירידה בתפוקת מערכות החינוך והבריאות.

אולם, השוואות בין קצבי צמיחה של מדינות בעיצומה של המגפה, ודאי כשהן מבוצעות בתדירות רבעונית, מושפעות וצריכות לקחת בחשבון את השונות בין דרכי המדידה בכל מקום.

ממצאי המחקר רלוונטיים מאוד מבחינתנו, מהסיבות הבאות:

ראשית, ישראל מתאפיינת במערכת בריאות ציבורית ובמערכת ביטחון גדולה, במונחי תוצר. כך קרה פעמים רבות בעבר, גם כשהעולם לא סבל ממשבר גלובלי, הייתה ישראל נתונה להסלמות צבאיות וביטחוניות, שהקשו על מדידת התוצר והעמידו אותה לעיתים בעמדת נחיתות מול מדינות מפותחות אחרות.

שנית, ישראל נבדלה ממדינות רבות בעיתוי גלי התחלואה (לרוב, הקדמנו) ובחומרת ההגבלות שהוטלו על הציבור והסקטור העסקי במהלכם.

ושלישית, לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, סך התמותה מסוף מרץ 2020, עם פרוץ מגפת הקורונה, עד אוקטובר היה גבוה ב-10.4% מהתמותה שהייתה צפויה קודם לפרוץ המשבר בשנת 2020.

הדעת נותנת כי בשנת 2021 החריפה הבעיה, עם המשך והחמרת גלי התחלואה. כלומר, יש מקום להניח שתוצר מערכות החינוך והבריאות נפגע יותר.

במשרדי הממשלה ערים לנושא וכך, לדוגמא, פותחה במשרד הבריאות מערכת בינה עסקית הבוחנת את נתוני התחלואה, משאבי מערכת הבריאות וההוצאה הלאומית לבריאות בישראל ובקרב מדינות ה-OECD.

לנוכח כל אלו, אני טוען שקידום ושיפור הכלים למדידת GFVE בכלל, וההוצאות לטובת סקטור הבריאות בפרט, צריכים לעמוד בקדמת סדר היום הלאומי. יש להקצות את המשאבים הראויים לנושא ולהנגישו לציבור.

כך נשפר את יכולתנו לבחון את ביצועינו בסביבה הבינלאומית בעתות שגרה ובמיוחד בתקופות של משברים גלובליים, או מקומיים. זה, לדעתי, עוד לקח חשובה שהקורונה מותירה מאחוריה.

רונן מנחם הוא הכלכלן הראשי בבנק מזרחי טפחות