סורה חושך: "באטמן" של מאט ריבס הוא סרט אפל ומדכא

האם אי פעם יצא מהוליווד סרט כה אפל? "באטמן" של מאט ריבס הוא סרט בעלטה — לא בתכניו ובמסריו, אלא בצילום שלו. זהו סרט אולפנים גדול, יקר, מושקע, המבוסס על מותג מסחרי מוכח, שהציפיות הכלכליות ממנו כה גבוהות, והוא מתנהל בחושך גמור, סיפור שמצויר בשחור על שחור, ובו דמויות לבושות שחורים מתקיימות בין צללים ובוקעות מתוכם אל אפלה גמורה.

אולפני וורנר שוב משיקים מחדש את “באטמן”, שנשיא וורנר הגדיר כמותג החשוב והיוקרתי ביותר שלהם. במקור בן אפלק היה אמור לכתוב, לביים ולשחק בסרט “באטמן” שישיק לעולם הקולנועי שברא זאק סניידר ב"ליגת הצדק", אבל הטראומה בצילומי הסרט ההוא, שהכניסה את אפלק למוסד גמילה, שכנעה אותו לפרוש, והפרויקט עבר לריבס, שהתגלה כבמאי נבון ומוצלח בסרטי "כוכב הקופים", כזה שיכול ליצור סצנות אקשן מרתקות, אבל יש לו גם מה להגיד על העולם.

באטמן של ריבס אמנם מסתובב עם מסכה, רוכב על אופנוע או על הבאטמוביל, ומדי פעם שולף כבל טיפוס מחגורתו, אבל פרט לכך אין בו שום דבר שגורם לו להיות גיבור־על. אפשר לדמיין את הסרט הזה בלעדיו אפילו, כפילם נואר בלשי, שבו שני בלשים, האחד זועם ואלים, השני מתון ושקול, חוקרים את הרמזים והצפנים שהשאיר להם רוצח סדרתי, שמחסל את ראשי הקהילה — ראש העיר, מפקד המשטרה, התובע הכללי — וחושף בהריגתם את הפשעים שבהם הם היו מעורבים. הרוצח הוא למעשה חושף שחיתויות, שעוזר לשוטר ההגון היחיד במשטרה להבין שהעיר שבה הוא פועל מושחתת עד היסוד.

"באטמן". הפרסום של פטינסון ככוכב "דמדומים" מזין את המיתוס של באטמן כערפד לילי | צילום: Warner Bros

אחרי הטרילוגיה המשובחת של כריסטופר נולן, ריבס מדמיין את באטמן כגיבור בסרט של דיוויד פינצ'ר: המערכה הראשונה היא "זודיאק", השנייה "שבעה חטאים", והשלישית היא "מיינדהאנטר". וכדרכו של פילם נואר — ונראה שריבס חקר היטב את המבנה של "צ'יינטאון" בכתיבת הסרט — הבלש לא רק חוקר פשע אקראי, אלא מגלה עם כל רמז, שכל החיצים מופנים אליו, ושהתעלומה קשורה בגורלו האישי.

רוברט פטינסון המיוסר מגלם בסרט את ברוס וויין, היורש הצעיר שהופך את עצמו לבאטמן כדי לנקות את רחובות גותאם סיטי מהפשע ולנקום בכך את הרצח של אביו ואמו. מצד אחד, פטינסון הוא אחד השחקנים הכי פחות כריזמטיים וסימפטיים בהוליווד, והוא אכן חצב לעצמו נישה בעיקר בסרטים זרים ועצמאיים, מדיוויד קרוננברג ועד קלייר דני. מצד שני, הליהוק שלו אינו חסר היגיון: העובדה שהוא התגלה בסדרת סרטי "דמדומים" מזינה את המיתוס של באטמן כמעין ערפד שיוצא לרחובות בלילות להזין את יצר הנקמה שלו. והמראה החיוור של פטינסון, שמסכת באטמן שלו משאירה עליו סימני איפור שהופכים אותו לכוכב רוק גותי, עוזר לריבס לעצב אותו כמעין קורט קוביין דיכאוני, שמסתובב בטירה שלו, ללא חיות או חשק ועם משאלת מוות. מה שמחדד את הרעיון הזה הוא השימוש בשיר "Something in the Way" של נירוונה, שמתנגן בסרט פעמיים כמעין שיר נושא, ואף מזין את המוטיב המוזיקלי המרכזי בפסקול.

להבדיל מהקרנבליות של ברטון וחידות ההיגיון מורטות העצבים של נולן, ריבס יצר סרט מדכא על רוצח ובלש שהופכים להשתקפות הדדית

"באטמן" הוא פרויקט שאפתני ויוצא דופן, כמעט אנטי־מסחרי. סרט איטי עם שוטים ארוכים, תאורה נמוכה עד בלתי קיימת וזוויות צילום שמציבות את הגיבור מחוץ לפוקוס. סרט שבדי ב־200 מיליון דולר. להבדיל מהקרנבליות של סרטי טים ברטון וחידות ההיגיון מורטות העצבים של כריסטופר נולן, ריבס יצר סרט מדכא על עולם איום וקודר, ועל גיבור שמבין שהוא לא מצליח לשפר אותו. ואף להפך: ההבנה הנוראית היא שבמקום למגר את הפשע, דמותו של באטמן מהווה השראה לכל מטורפי גותאם לצאת אל העיר בלילות, עטויים מסכות, ולחיות את חייהם מחוץ לחוק. מבחינתם, באטמן הוא פורע חוק בדיוק כמותם. וכך, הרוצח הסדרתי והבלש (או גיבור־העל) שמנסה ללכוד אותו הופכים להיות השתקפות האחד של השני, והגיבור נלכד ברשתו של הפושע, במקום להפך.

אפשר לדמיין את ריבס משכנע את ראשי וורנר ודי.סי קומיקס לתת לו ליצור את "הסנדק" של סרטי הקומיקס — שלוש שעות אפלות על עולם תחתון, על גיבור שרוצה לברוח ממורשת הפשע של עירו ומשפחתו, ומגלה שהוא נשאב לתוכה. "באטמן" אינו "הסנדק", אבל אי אפשר שלא להעריך, ואף להעריץ, את החזון והיומרה של הסרט הזה, שובר קופות שכורה לעצמו קבר, והופך לסרט המדכא ביותר שהוליווד הוציאה, בתקופה הכי מדכאת של הדור שלנו.