ולדימיר פוטין עם ליאונרדו דיקפריו ב־ 2010 | צילום: AFP
רוסי רע זה טוב להוליווד
מ"ד"ר נו" ועד "אזהרה אדומה", הוליווד מעולם לא הרימה את מסך הברזל ולא נפרדה מהרוסי בדמות הנבל. תחילה כדי לשמר ערכים אמריקאיים ואחר כך פשוט כי הרוסים היו היחידים שלא התנגדו לסטריאוטיפ שמייצג אותם. פוטין בכלל אוהב את הדימוי הזה ולמד דרך הקולנוע איך להיות רשע
״זאת נראית כמו ספינה של אחד הנבלים מסרטי ג׳יימס בונד״, אמר השבוע שדרן CNN ג׳ים אקוסטה, למראה תמונה של יאכטה של אוליגרך רוסי שהוחרמה על ידי שלטונות במערב. האסוציאציה של אקוסטה לא מקרית. כבר 60 שנה שהרוסים מתפקדים בתור הנבלים הקבועים של הוליווד. בימי השיא של המלחמה הקרה - בתחילת שנות ה־60 ובתחילת שנות ה־80 - כשהאיום של מלחמה גרעינית בין שתי המעצמות נראה אמיתי, אפשר היה להבין למה הקולנוע האמריקאי הפך את הרוסים לנבלים. הקומוניזם היה האיום הגדול ביותר על אורח החיים של האמריקאים, שראו במאבק של רוסיה נגד הקפיטליזם, הליברליזם ועקרונות החירות המובטחים בחוקה האמריקאית סוג של ג׳יהאד תרבותי.
קראו עוד בכלכליסט:
אבל אפשר היה לצפות שב־1989, עם נפילת חומת ברלין, הורדתו של מסך הברזל והתפרקותה של ברית המועצות, המבטא הרוסי ייעלם מהמסכים האמריקאיים כייצוג של רוע וקור לב, ושהרוסים יהפכו לבני ברית עבור הגיבורים ההוליוודיים. אחרי הכל, נראה היה שבמלחמה הקרה אמריקה ניצחה: הקפיטליזם הגיע לרוסיה, שהתמלאה קניונים ונהפכה לגן עדן של מותגים ונהנתנות.
אבל זה לא קרה, נבלים רוסים המשיכו לאכלס את סרטי הפעולה האמריקאיים, תחילה עם עלייתו של פוטין לשלטון ב־2000, כשאמריקה חשדה בשליט הרוסי שמסובב את הספינה לאחור, אחרי ימי הגלסנוסט של בוריס ילצין, ואז ב־2014, כשרוסיה סיפחה את חצי האי קרים ופלשה לחבלי ארץ באוקראינה, תוך עצימת עין אדישה מצד ממשל אובמה (וסגן הנשיא שלו, ג׳ו ביידן), ואז ב־2016, כשמכונת התעמולה הרוסית חיבלה באופן אקטיבי בבחירות האמריקאיות כדי להבטיח שהילרי קלינטון לא תיבחר כנשיאת ארה"ב. כך שגם אם רוסיה הציגה פאסאדה של היפתחות למערב, וגם אם משרד החוץ האמריקאי של הילרי קלינטון בימי שלטון אובמה ניסה לעשות ריסטארט ליחסים בין שתי המדינות, הוליווד כמעט ולא שינתה את הטון: בקולנוע המלחמה הקרה מעולם לא הסתיימה.
הוליווד זקוקה לאויבים. כדי ליצור גיבור צריך להעמיד מולו אויב, מישהו להילחם בו ולהביס אותו. נאצים, למשל, בימי מלחמת העולם השנייה ובכל סרט תקופתי מאז (״שודדי התיבה האבודה״, למשל).
קומוניסטים, למשל, בימי המלחמה הקרה (״ד״ר נו״ ו״מרוסיה באהבה״, למשל). מוסלמים, למשל, אחרי אירועי 11 בספטמבר (ב"איירון מן״, ״חטופה״ ו״הומלנד״, למשל). וגם, סינים, למשל (ברימייק ל״השחר האדום״, שבו הסינים החליפו את מקומם של הרוסים שפולשים לאמריקה). אבל הרגישות החדשה של הוליווד, שפונה לקהל גלובלי וחרדה מפני אפשרות שמישהו ייפגע, גרמה לכך שאף לאום או קבוצה אתנית לא יכול להיות מיוצג יותר באור שלילי.
המוסלמים האמריקאים, למשל, מחו נגד האופן שבו הם יוצגו בקולנוע וטענו שמדובר בסטריאוטיפים, ולמרות הטראומה של 2001 לא כל הערבים טרוריסטים. הסינים פשוט איימו להחרים את הקולנוע האמריקאי ולדחוק אותו מהשוק השני בגודלו בעולם, וכך נעלמו הסינים והאסייתים מתפקידי הנבלים. מה שנותר לתסריטאים הוא להתחיל להמציא אויבים - חייזרים ודמויות בדיוניות - ולשוב אל הרוסים.
קנת בראנה, למשל, עשה מזה קריירה. ב״ג׳ק ריאן: גיוס הצללים״ וב״טנט״ הוא שלף את המבטא הרוסי שלו וגילם את הנבל, פעם כסוכן חשאי לשעבר ופעם כאוליגרך שמנסה להחריב את העולם. פמקה ינסן החזירה את הרוסים כאויביו של ג׳יימס בונד ב״גולדן איי״, ותאגיד הרשע ״ספקטר״, שבראשו עומד נבל פולני ושייצג את ציר הרשע הקומוניסטי בסרטי ג׳יימס בונד של שנות ה־60, עשה קאמבק בסרטי ג׳יימס בונד האחרונים עם דניאל קרייג.
בגלל שהקומוניזם יצא מהתמונה ובגלל שפוטין לא יצא מהארון כדיקטטור במשרה מלאה עד לאחרונה, החשדנות ההוליוודית כלפי הנבלים הרוסים לא כוונה ישירות נגד הממשל, אלא התמקדה בשני צירים - האחד, האוליגרכים והמאפיונרים הרוסים, שהעושר, השחיתות ותאוות הבצע שלהם הפכו אותם לרוצחים נטולי רחמים. הם הדמויות שהתניעו את סרטי האקשן ״ג׳ון וויק״ ו״אף אחד״.
הציר השני הוא של יוצאי ארגוני הביון הסובייטיים לשעבר, או מחסלים בשירות הקג״ב, שמציעים את שירותיהם כרוצחים להשכיר עבור ארגוני טרור עולמיים, לרוב ממדינות ברית המועצות לשעבר. גארי אולדמן, שחטף את נשיא ארה"ב (הריסון פורד) ב״אייר פורס 1״ (1997), היה כזה, גיבורת ״להרוג את איב״ היא כזאת, וכך גם ג׳ניפר לורנס ב״דרור אדום״.
הייצוג הרוסי הלא מחמיא לא מסתיים רק בדמויות שוחרות רע. ב״אלמנה שחורה״ וב״אזהרה אדומה״, שני סרטים מהשנה שעברה, מוצג מתקן כליאה רוסי בתור המקום האיום ביותר עלי אדמות, מקום של סבל, אלימות ואכזריות, כשהמסר המשתמע הוא שרוסיה כולה - או מדינות ברית המועצות לשעבר - הן מקומות איומים כאלה. וכשרוצים להלעיג דמות, בין שזה גרו מ״גנוב על הירח״ ובין שזה בוראט של סשה ברון כהן - יצמידו לה מבטא רוסי או מזרח אירופי.
מה שמעניין הוא שבעוד ייצוג לא מחמיא של לאומים וקבוצות אתניות בסרטים הוליוודיים גורר מחאות, הפגנות, חרמות וביטולים, אין אף אחד שעומד לצד הרוסים ומוקיע את הוליווד על שיבתה לייצוג סטריאוטיפי ומיושן. למעשה, נראה שזה הפוך, שהרוסים דווקא מתלהבים מזה. זו, לפחות, הטענה של נינה חרושצ׳ובה, נינתו של נשיא ברית המועצות לשעבר ניקיטה חרושצ׳וב, וכיום מרצה ב״ניו סקול״ בניו יורק, שטענה ב־2014 ב־BBC שפוטין לא רק שלא נעלב מהייצוג של הרוסים כנבלים בקולנוע ההוליוודי, זה מחמיא לו. חרושצ׳ובה אף טענה שהאופן שבו הוליווד מעצבת את הנבל הרוסי הפוסט־סובייטי הוא זה שעיצב את דמותו של פוטין בעיני עצמו - הוא למד להיות הנבל הרוסי באמצעות הקולנוע האמריקאי, והוא שמח לגלם את התפקיד.