דאנק ידוע מראש: סדרה גם לא למכורי ספורט

כאשר שודרה הסדרה “אורות ליל שישי”, של ג’ייסון קייטימס, לפני קצת יותר מעשור, הקפידו לומר לצופים הפוטנציאליים כי זאת אמנם סדרה על קבוצת פוטבול, אבל היא לא באמת על פוטבול. אבל הקהל לא מספיק השתכנע, וצופים רבים לא באו. הפסד שלהם; הסדרה היתה יפהפייה. כעת, עם עלייתה של “לייקרס קבוצה מנצחת”, אין צורך באזהרות מיותרות. הרי כדורסל בכלל, וה־NBA בפרט, הם לא גורם טלוויזיוני מרתיע. גם מי שאינם מכורים לספורט מכירים ומוקירים את הקבוצה המנצחת הזאת כחלק מהתרבות הפופולרית. אבל בכל זאת כדאי לציין כי גם הסדרה החדשה הזאת, היא לא על כדורסל. בשני הפרקים הראשונים המשחק היחיד שנראה הוא במגרש שכונתי בכלל.

לפי הסדרה החדשה הזאת, שעלתה ב־HBO (אצלנו בHOT, yes וסלקום TV), לא תמיד היה ענף ספורט זה כל כך פופולרי. בסוף שנות השבעים, כשהסדרה מתרחשת, הוא היה פחות נצפה ואהוד מטניס או גולף.

פנאי קווינסי איזאיה כמג'יק ג'ונסון | צילום: באדיבות yes

זאת סדרה תקופתית על סיפור די מדהים, שתחת ידיו של אדם מקיי (“אל תסתכלו למעלה”), המפיק של הסדרה, ומי שביים את הפרק הראשון מתוך עשרה, מועברת בשפה מאוד מובהקת. היא מזכירה את “מכונת הכסף” בבימויו, עם שבירות הקיר הרביעי, הפנייה הישירה לקהל, גרפיקה יצירתית, סגנון דוקו ומה שנראה כסרטי ארכיון המשולבים עם הבדיון וחישובים מספריים המופיעים על המסך. שפה זו מרשימה לפרקים ומעייפת בבוטות ובשביעות הרצון האינסופית שלה, ושלו, בהמשך.

אבל, כאמור, הסיפור מעולה, וכך גם השחקנים. ג’רי באס (ג’ון סי ריילי, “שיקגו”) הוא איש עסקים שמנוני שנהפך לבעלים של הקבוצה מלוס אנג’לס. הוא רוכש אותה ומיד מצרף אליה אחד די אנונימי אז, אירווין ג’ונסון (קווינסי איזאיה, הדומה לג’ונסון מאוד), שעיתונאי העניק לו את השם המנצח “מג’יק”. זה היה הימור באותן שנים. הלייקרס היתה קבוצה שידועה בהפסדיה, במיוחד מול בוסטון סלטיקס. אט אט באס מצרף עוד שחקנים, הופך את המשחקים לבידור נוסח הוליווד, עם מעודדות, מוזיקה ואנרגיה. התוצאה — ספוילר לאף אחד — הלייקרס נהיו לאימפריה.

קצת קשה לזהות בתוך התסרוקות התקופתיות האלה, אבל מסתתרים מתחתם כמה שחקנים מעולים כמו אדריאן ברודי (“הפסנתרן”), אבי הופמן (“טרנספרנט”), מייקל צ’יקליס (“המגן”) ושחקנית הקולנוע והטלוויזיה הוותיקה סאלי פילד (“נורמה ריי”). ב”לייקרס” ממש אפשר להרגיש את הריח המעופש של חדרים לא מאווררים, זיעה, ברילנטין וכל השאר, עולה מהמסך. הוולגריות העיצובית היא מכוונת, הגברים הלבנים בחדרי הישיבות הם על סף קריקטורות (השחורים זוכים ליחס קצת יותר מכבד). הגזענות והשפלת הנשים גם הן מוגשות לנו בכפית, סלאם דאנק אל תוך הגרון. ועם זאת, הסיפור מנצח את המניירות. ההצלחה ידועה מראש, וגם המודל של סרטי ספורט שעליו מונחת הסדרה. היא עשויה בתנופה, רוצים לראות אותם קולעים לסל ממש לפני הבאזר.