משפחה מלבוב על אוטובוס במעבר הגבול בפולין. פליטים הם האייקון של המלחמה באוקראינה | צילום: גטי
צלם לי את המלחמה, אבל שתצא יפה
התמונות מאוקראינה מזעזעות אותנו כי הפליטים משם נראים בדיוק כמונו: אנשים עם לפטופ ביד אחת וחתול ביד השנייה. ועדיין את צילומי הגופות, ההרוגים וההורגים משם אנחנו לא רואים. צלמי שטח מקצועיים מזהירים כי השילוב של תקינות פוליטית ולחץ קפיטליסטי מצנזר את הזוועות מחוץ לפריים, מרכך ומגדיר מחדש את דימויי האסון: "הרי היום אפילו לפני הצגת תמונת עירום אתה צריך לתת אזהרת טריגר"
לפני שבועיים, בתחילת הפלישה הרוסית לאוקראינה, צפיתי בטלוויזיה בהמוני הפליטים בגבולות. מצד אחד, הם נראו לי קצת כמו ניצבים בסרט.
מצד שני, חשתי חרדה כשהבנתי שגם אני עשויה להימצא באותה הסכנה, הרי גם הם ישבו עד לפני כמה ימים בסלון ביתם הנינוח וצפו במלחמה אחרת המתנהלת אי שם בעולם. במובן הזה, הדוֹמוּת ולאו דווקא האהדה, שעליה מדברת הוגת הדעות סוזן סונטאג בספרה ״להתבונן בסבלם של אחרים", היא זו שיוצרת את הזעזוע.
קראו עוד בכלכליסט:
ניתן להניח שתמונת המלחמה האחת, שתיחרת בזיכרון ותגדיר את הפלישה הרוסית לאוקראינה, תהיה של פליטים. הם אלו שהחליפו את תמונות הזוועה של הגוויות המרוטשות והילדים המתים ממלחמות קודמות.
זה לא רק בגלל עידן הפוליטיקלי קורקט ששינה את מראה המלחמה בעיתונות, כפי שאומר הצלם מיקי קרצמן, או בגלל הסמארטפון שמאפשר לכל אחד ואחת לצלם בעת אירוע. זה גם לא בגלל קהות החושים שפיתחנו מול צילומי זוועות, ״כי מה ההבדל בין צילום של משפחה מרוטשת בסוריה לבין זה של משפחה מרוטשת בלבוב?״, אומרת בציניות הצלמת ורדי כהנא.
הפליט האירופי - עם בגדיו וחיות המחמד שלו - הוא גורם הזעזוע החדש. ״פתאום את רואה אנשים עם לפטופ, כלב מטופח ותיק פראדה מצטופפים בתחנת הרכבת, וזה מזעזע כי הם מזכירים לנו אותנו", אומרת כהנא. ובהיבט אחר היא מוסיפה: ״אנשים אומרים זה ׳לא כמו בשואה׳, אבל במובן אחד זה כן אותו דבר, שאמא שלי היתה דחוסה בתור שהיה מורכב מהפריץ והאיש האמיד ומעמד הביניים, וכולם נדחסו לאותו קרון מחורבן שהוביל אותם לאושוויץ. וקשה להפריד דימויים חזותיים כל כך סימבוליים, מאותו חבל ארץ, גם אם צולמו עשורים אחרי. ודבר נוסף, בניגוד לפליטים הסורים שבורחים מדיקטטורה - אנחנו מתחלחלים מהעובדה שהיום הם בורחים מאוקראינה הדמוקרטית".
בין הצילום ״מותו של חייל לויאליסט״ של רוברט קאפה ממלחמת האזרחים בספרד, דרך הילדה העירומה הבורחת בווייטנאם מפצצת הנפלם שצילם ניק הוט, ועד לזה של הפליטים ברציף עכשיו, עבר צילום המלחמה החדשותי את מהפכת הסמארטפון, המאפשרת לכל אחד להיות צלם ולפרסם מיד, ״וכשיש מצבי מתח, אנשים מתעדכנים כמה פעמים ביום ולא מעניין אותם שהצלם שזכה בפוליצר בדרך לזירה״, אומרת כהנא.
״המחזור שאני עבדתי בתוכו היה של שבוע״, אומרת הצלמת ענת סרגוסטי, מי שהוגדרה על ידי היסטוריונית הצילום רונה סלע כצלמת המלחמות הראשונה בארץ. ״נסעתי ללבנון במלחמת לבנון הראשונה, צילמתי יומיים־שלושה, פיתחתי, הדפסתי, היה גם זמן לעכל ולחשוב. עכשיו בכל דקה נוצר שטף של דימויים״. אבל סרגוסטי לא חושבת שזה ייתר את מעמד צלם המלחמה המקצועי, ״רק הם יודעים לתת את הקונטקסט בתוך פריים ולייצר את האימג׳ שהופך לאיקוני״.
אם היית נשלחת היום איזה פריים היית מחפשת?
“מה שחסר לי במלחמה הזו זה הצד הרוסי. אנחנו לא רואים את החיילים הרוסים, אנחנו לא רואים את המפגש בין הרוסים לאוקראינים, זו מלחמה במעמד צד אחד. הפרספקטיבה שלנו היא מאוד מערבית, אנחנו ישר מזדהים עם האוקראינים - לא שאני אומרת שהרוסים צודקים או לא צודקים, אך יש משהו במה שפוטין אומר, הוא לא לגמרי טועה כשהוא אומר שנאט״ו נוגסת בשטחים שלו - אז יש לנו דיווחים על החיילים הרוסים, שלא יודעים לאן הם הולכים, שיירת טנקים באורך 65 מטר נתקעה. איך זה יכול להיות שאף עיתונאי לא הגיע לשם? אלה שתי נקודות מבט שונות, ושתיהן לגיטימיות וחשובות. פה אין את זה״.
איך תיראה התמונה האיקונית של המלחמה הזו?
"הפליטים זה הסיפור של המלחמה הזאת. מיליוני הפליטים שאני לא יודעת מה יהיה איתם. כרגע זה רק זרם שהולך וגובר. לאן הם הולכים? לאולם ספורט שבו יש מקום ל־300 איש? איפה ה־2 מיליון? לכאורה, אירופה פתחה את שעריה - מלבד הבריטים שהם יותר גרועים מאיתנו - אז הייתי מצפה לראות איפה משכנים אותם עכשיו בברלין, מי מאכיל אותם, איפה מחליפים להם את השטרות שהביאו איתם ליורו. מראות מהיומיום״.
מהפכה שנייה ששינתה את צילום המלחמה היא רוח הפוליטיקלי קורקט בתיבול קפיטליסטי. ״היום אפילו בכיתה אתה עושה אזהרת טריגר אם יש עירום או גופה״, אומר הצלם מיקי קרצמן, ״וגם הצילום של התינוק הפליט הסורי ששוכב עם פניו שקועות בחול, צילום מאוד קשה שהוא תוצר של מלחמה, הוא בכל זאת מאוד נעים לעין, כך גם בצילום שפורסם עכשיו ב’ניו יורק טיימס’, שבו נראית משפחה אוקראינית מתה - הם עדיין לבושים יפה וייצוגיים. אני בטוח שהיו שם עוד גופות פחות אסתטיות שלא הראו אותן. היום אי אפשר להראות צילומים קשים כמו אלו שצילמו ז׳יל פרז או סנטיאגו ליאון בטבח ברואנדה ב־1994”.
אולי זה שינוי מבורך?
"אני לא יודע. כמו כל דבר יש ענין של מידתיות. איך לא מגיעים לפורנוגרפיה ואיך לא נהיים טהרנים. בין הקצוות האלה צריך למצוא משהו באמצע. אבל אם נסתכל על אירועי 11 בספטמבר בארה"ב, שם היתה צנזורה מאוד מאוד קשה, ולהציג תמונה כאילו אין גופות, זה פשוט לשנות את ההיסטוריה״.
להצגת הזוועה יש גם תפקיד נוסף: לייצר לחץ, לשנות מציאות, לגרום לנו לפעול.
"מלחמות לא נפסקו בגלל תמונות. אני זוכר שבעיתון 'חדשות' היתה מדיניות לצלם כל תאונת דרכים ולהביא את הצילום הכי מזעזע לשער, כדי להילחם בתאונות. זה לא עבד. היום התמונות באמצעי התקשורת נבחרות בהתאם לסוג של טעם או רגישות פוליטית. הצילום העיתונאי עבר סטנדרטיזציה כזו שכל הצילומים נראים אותו דבר. באוקראינה כולם מתעסקים בעיקר בפליטים אף על פי שאנחנו יודעים שמתים שם אנשים. אבל מתייחסים לזה יותר כאסון הומניטרי מאשר כמלחמה״.
מה זה עושה?
"מרדד את השיח בעיניי. כל הדבר הזה של נקיטת עמדה התמוסס ב־20 השנים האחרונות. צילום העיתונות מנסה שוב לחזור ל'צילום אובייקטיבי' בצורה מגוחכת. התקשורת היום לא מספקת את הצימאון שלי לדעת ולראות. היא נותנת לי משהו מבושל, רך, נעים, פיוטי - וזה בא ממקום מוסרני. יש גופים כלכליים שלא רוצים להסתבך עם קהל הקוראים. הצלם דון מקאלין פרש מסיקור מלחמות לאחר שראה שמזיזים לו את התמונות בהתאם לעמודי המפרסמים, כדי שזה לא יישב ליד שעון יוקרה. מאז הוא מצלם נופים. לצד זה אני גם חושב שאנשים צעירים מעדיפים היום לא לראות, הם גדלים עם קודים אחרים״.