מסעדת היבה | צילום: עמית גירון
450 שקל אם לא תגיע: למה אני לא אוכל ב"היבה"
קשה עד בלתי אפשרי להזמין מקום למסעדה החדשה והלוהטת של יוסי שטרית, ועדיין מי שמצליח נתקל בדרישה המרתיחה להפקיד עירבון שעלותו חצי ממחיר הארוחה
בזמן האחרון מבקר המסעדות היהודי החרדתי שהוא אני, לא ממש מצליח לעשות את העבודה שלו. כלומר, לאכול במסעדות. יש לו המון סיבות אבל אחת מהן קצת מפתיעה. המסעדות הללו אינן מוכנות לקבל אותו. זה לא אישי נגדו. הן אינן מוכנות לקבל אף אחד. גם לא אתכם. רוצים בכל זאת להזמין שולחן? תנסו ביולי. אבל תזמינו אותו עכשיו בבקשה.
קראו עוד בכלכליסט:
כן, אתם מכירים את התופעה. אין מקום. ארץ קטנה באפריקה המשתחררת, כמו שהגדיר אותנו פעם ניסים אלוני, ובכל זאת, אין מקום במסעדות. מאיפה הכסף, הזמן, התכנון המדויק הזה מראש (דווקא ב־12 ביולי מתחשק לך לאכול ב”OCD”? סחתיין. אגב, גם אז כבר לא יהיה לך מקום), לך תדע.
בשבוע שעבר, כששוב ניסיתי להשיג מקום ל"היבה", דווקא היה. "היבה", החדשה של יוסי שטרית, היא זו שיחד עם “OCD” ו”a” (מה יהיה עם השמות האלה, מה?) מככבת כבר שבועות בראש רשימת המסעדות המבוקשות ביותר. כלומר, אלו שאין בהן שולחן שנה קדימה (ב”OCD” של רז רהב, למשל, מזמינים שולחן תשעה חודשים מראש. התור היה יכול להיות ארוך יותר רק שאז הם עוצרים את ההזמנות כדי לא "לצאת מוגזמים" ב...רהב של מר רהב).
ובכן, היה מקום ב”היבה”. לא סתם מקום. מקום לעוד ארבעה ימים. זה יצא ערב פורים. מישהו כנראה ביטל. נזכר שיש מסיבה בגן של הילד מן הסתם. התחלתי את תהליך ההזמנה. בסופו קרה מה שכבר ידעתי שיקרה מפעמים קודמות — ביקשו עירבון (כמו פעם בסירות בירקון). ברוב המסעדות מבקשים משהו בין 50 ל־100שקל שאותם אפשר לקבל בחזרה אם מבטלים כמה שעות לפני ההזמנה. לא כאן. "היבה" מבקשת חצי מסכום הארוחה. מראש. אפשר לקבל חזרה. אם מבטלים 48 שעות לפני הטיסה, סליחה, הארוחה. לא סתם אני כותב טיסה. נדמה לי שאפילו באל על מדיניות הביטולים פחות קשוחה בימים אלה.
ארוחה ב"היבה", אגב, עולה 450 שקל. בלי יין וטיפ. מאיפה אני יודע כמה עולה ארוחה שעוד לא אכלתי? גם זה כתוב. תפריט קבוע מראש. 450 שקל לאדם.
כבר שקלתי להזמין באופן חד־פעמי רק מקום אחד. אם אפסיד, לפחות שזה יהיה רק 225 שקל. ובכל זאת לא הזמנתי, ולא רק כי לא הייתי בטוח שאהיה פנוי דווקא ברביעי בתשע וחצי או האם יתחשק לי. לא הזמנתי כי זה העביר אותי על דעתי. אני מודע היטב לקושי הכלכלי שבלקיים מסעדה. כל מסעדה. בוודאי כזו שעלתה כל כך הרבה מיליונים. ועדיין, מדיניות ה־win-win הזו היא הרבה יותר מסתם מטרידה או מרתיחה. היא אינה הגיונית. רצית לפתוח מסעדה? קח את הסיכון שיהיו הפתעות. כן, אני יודע, יש בישראל תופעה בזויה ממש של הזמנות כפולות ומשולשות שמאחוריהן אנשים שמתחשק להם, כמוני, להחליט ברגע האחרון לאן ילכו אבל אינם מוכנים לקחת את הצ'אנס, כמוני, שזה לא יצליח להם. ואז הם מספסרים בשתי ההזמנות האחרות תמורת כסף. זה גורם גם למסעדות שאינן "היבה", למזער קצת את הנזק בעזרת אותו פיקדון צנוע. יחסית. הפיקדון ב”היבה” כבר אינו צנוע. לא יחסית ולא בכלל. להשאיר בקופה 450 שקל על ארוחה זוגית שלא אכלת אינו רק סוג של שערורייה וחוצפה אלא גם סוג של גזל.
כשאני הולך למסעדה, אין לי ממש חשק להתחיל לברר מה המדיניות. גם ככה יש כבר יותר מדי “מדיניות” בכל הנוגע לאכילה במסעדות. “היית כאן פעם?”, “אתה מכיר את הקונספט שלנו?”. לא הייתי, לא מכיר ולא רוצה להכיר. תביאו משהו לאכול ואל תבלבלו לי את המוח. אה, ככה? אין בעיה, רק תפקיד כאן בבקשה 450 שקל על החשבון. מעדיף לקנות בזה נעליים חדשות? בעיה שלך.
איני יודע מאיפה לאנשים יש כסף לכל זה. בעצם, אני יודע. הם קנו ביטקוין. ועדיין, אני תוהה, איך זה לא מעצבן אותם.