האמנית טינקר שיראי | צילום: חיים הורנשטיין
טינקר שיראי עוברת מהקולנוע אל הסטודיו: "כאילו מישהו אמר לי - קומי מה את מסתתרת"
טינקרבל היתה שחקנית קולנוע מצליחה ועטורת פרסים עד שעזבה הכל ועברה לצוקים שבערבה. שם הסתגרה בסטודיו במשך עשר שנים, למדה לצייר, ועכשיו, תחת השם טינקר, היא מעיזה להציג תערוכה ראשונה. מכירות ופרסום היא אומרת, כבר לא מעניינים אותה: "מי שמבין יודע מה המחיר שכרוך בזה. אולי יש אנשים שיותר חזקים באופי שלהם ויכולים להתמודד עם זה"
מזמן רציתי להגיע לצוקים, יישוב קהילתי בלב הערבה המורכב מאנשי מעמד הביניים התל־אביבי שקצו בעיר. התערוכה של טינקר שיראי, ״תורפות״, שנפתחה שם בסוף השבוע שעבר, היתה סיבה טובה לצאת למסע.
קראו עוד בכלכליסט:
טינקר שיראי - המוכרת בכינויה טינקרבל או בשם שאיתו נולדה, רוית רוזן - עזבה את תל אביב כבר לפני שנים וויתרה על מעמדה כ"אושיה תל־אביבית". היתה חביבת המקומונים של שנות ה־90, שחקנית טלוויזיה וקולנוע מצליחה, בין היתר בסדרה "זינזאנה" ובסרטים "משהו טוטאלי", “ג'ירפות", ובשיאה זכתה בפרס אופיר על תפקידה בסרט "ההסדר" של יוסי סידר. מלבד קאמבק קטן ב״קצפת ודובדבנים״ של גור בנטוביץ׳, שביים בעלה המפיק אייל שיראי, היא לא שיחקה בשנים האחרונות. למרות זאת היא עדיין מעוררת סקרנות ועניין רב.
בתום שעתיים וחצי של נסיעה החניתי בכפר האמנים, במרכז צוקים, שם נמצאת הגלריה המדברית ״עשוש״. במקומות קהילתיים, הגלריה היא בדרך כלל חלק ממכלול, וגם פה המתחם כולל בית קפה חביב, עבודות מעשה ידיהם של יוצרי הכפר המוצעות למכירה, חנות בוטיק, פאב זעיר וסטודיות של אמנים מקומיים. שם גם נמצא הסטודיו של טינקר.
טינקר היא מה שנקרא אמנית "אאוטסיידרית". כלומר, יוצרת אוטודידקטית שצמחה מחוץ לשדה ולשיח. כמובן שמי שמגדיר את אמנות האאוטסיידר הוא השדה, שאימץ את הז׳אנר בשמחה רבה. אחד המופעים המכוננים שלו היה בביאנלה בוונציה ב־2013, שם כמחצית מהמשתתפים כלל לא ידעו שהם אמנים. הם בילו את זמנם בעשיית תחביבם בבית ולפתע מצאו את עצמם במרכז זירת האמנות, מחוזרים על ידי אספנים ואוצרים.
לעתים מדובר באנשים אקזוטיים, שחיים מחוץ לחברה, למשל מי שלוקים במחלת נפש, דוגמת יאיוי קוסמה היפנית או גבריאל כהן המקומי, או מי שהתפרנסו כל חייהם ממלאכות אחרות כמו מלך ברגר, שהיה גנן בעיריית באר שבע, וזכה לפני כשנה, בגיל 94, לתערוכת ענק שאצרה לו רותי דירקטור באחד החללים במוזיאון תל אביב.
טינקר (44), גם היא יוצרת מחוץ למרכז. היא ציירה כל חייה במקביל להיותה שחקנית, ביקרה תקופה קצרה במדרשה לאמנות בבית ברל, והתגלתה לרגע על ידי דודו גבע - מי שהיה המנטור הראשון שלה: ״דודו ראה את העבודות והתחיל לעשות לי כמו שטיפת מוח שאני צריכה לעזוב את עולם הקולנוע ואני צריכה רק לצייר וכמה שיותר. אמרתי לו שאני לא יודעת לרשום והוא צחק ואמר 'פשוט תתחילי לצייר את מה שת רואה', ונתן לי כל מיני משימות, וכך נולדו יומנים עם ציורי בוטניקה וחיות מתות ופתאום ראיתי שאני יכולה לפתח לי כל מיני טכניקות״.
בסופו של דבר היציאה שלה אל העולם כאמנית מתרחשת רק עכשיו, 14 שנים לאחר שעברה עם משפחתה למושב צוקים, עשר שנים לאחר שנכנסה לסטודיו. ״רבי עקיבא נכנס עשר שנים למערה כדי ללמוד תורה, ואני נכנסתי עשר שנים לסטודיו כדי ללמוד באמת ציור״.
הרעיון לתערוכה נולד, בין היתר, כדי לנקות את אינסוף הציורים שנערמו בסטודיו. אפשר לומר שזה גם אחד ממאפייני האאוטסיידרים - עשייה אינטנסיבית, אובססיבית, שבה הכל משמש כמצע: קירות, קופסאות, מאפרה, מתג חשמל, ובעצם, מה לא. ״באמת היה פה יותר מדי. זה היה כאילו מישהו אמר לי: 'עורי עורי, קומי קומי מתוקה. את עושה אותו דבר, רק הפוך - את מנמנמת. גם אם את מסתתרת זה נראה לך סיפור יפה והרואי. לא. קומי. אל תהיי באזור הנוחות. זה דורש אומץ? מה לעשות'". המטרה שלה, היא אומרת, היא "להמשיך לעבוד. לא להתפרסם. תודה. מכירה ולא מעוניינת״.
למה לא?
"מה, למכור? להיות גדולה? מפורסמת? מי שמבין יודע את המחיר שכרוך בזה. אולי יש אנשים שחזקים באופי שלהם יותר ויכולים להתמודד עם זה״.
בשלב מסוים פנתה טינקר לאוצר אורן פישר, שגם הוא מעין אמן אאוטסיידר (ב־2019 זכה בפרס החממה ביריד האמנות צבע טרי ובעקבותיו בתערוכת יחיד בחלל של בית המכירות סותבי׳ס, תל אביב). מה קורה כששני יוצרים מאותה קטגוריית "האחר" נפגשים? טינקר מגדירה את זה כקושי. ״היה לאורן קשה להיות פה. אני בהתחלה נעלבתי מזה, רק אחר כך הבנתי שיש לנו OCD, הפרעה טורדנית כפייתית, שונה״. בסופו של דבר, כך נראה, המפגש הוליד שתי תערוכות: זו שאצר פישר בגלריה, ובה מוצגת טינקר מרוסנת יותר, וזו שבסטודיו, מרגשת, חסרת גבולות, המציעה עשרות נרטיבים אפשריים.
בציורים בתערוכה ובסטודיו ניתן לאתר כמה וכמה סגנונות, לא השפעות (כי את מרבית האמנים שהיא מזכירה לי היא אינה מכירה), מטל מצליח, נדב ויסמן, יעל בלבן, מורן קליגר ועד מירו, דאלי ולאו ריי. עולם הדימויים שלה חוזר על עצמו בווריאציות רבות. דמות נשית, דמויות ילדיות, בית, חיות, איברי רבייה, איברי מין, כניסות ויציאות של תינוקות ושל גופים, והכל בקו סמי־מרושל, סימבולי, ילדי, לעתים מאוד מינימליסטי, בדרך כלל עמוס בפרטים ולצד זה מחברות ופנקסים, החושפים את יכולתה המופלאה לכתוב בכתב ראי, שמצריך השקעה רבה, רבה מדי, בקריאה.
"דודו גבע ראה עבודות שלי והתחיל לעשות לי כמו שטיפת מוח: שאני צריכה לעזוב את עולם הקולנוע ואני צריכה רק לצייר וכמה שיותר"
״זה אלמנט הסתרה, אני מניחה, שנולד במקרה״, היא אומרת. ״כשהייתי ילדה כתבתי לאמא שלי בפתק, ׳אמא, אני מקווה שהכל בסדר, הורדתי את הפח, זרקתי את הזבל׳, ויצאתי מהבית. היא חיפשה אותי בכל השכונה ואמרה, ׳משוגעת, חשבתי שחטפו אותך׳. לא הבנתי מה נפל עליה וכשחזרתי ראיתי שזה נראה ערבית. היא חשבה שזה ערבית״.
לא שמת לב שכתבת הפוך?
"לא. כתבתי לה משהו ומהרגע שראיתי את זה אמרתי, אה, זה טוב, מעולה. אז עכשיו אני אכתוב את כל מה שיש לי להגיד ומי שיפתח את היומנים שלי לא יבין ואחר כך זה גם התפתח לכתיבה ולציור בשתי ידיים בו־זמנית. זה מאפשר לי לפעול באיזשהו זון, שזה המרווח בין התת־מודע ללא מודע, כדי לייצר לעצמי חופש״.