אלי גורנשטיין: "הקול הוא תעודת הזהות שלי"

אלי גורנשטיין

גיל: 69

מגורים: גבעתיים

מצב משפחתי : נשוי + 3

שחקן, זמר וצ'לן. משחק בסרטו של האמן רועי רוזן "קפקא לקטנים" שמוקרנת בימים אלו בסינמטק

איפה אנחנו תופסים אותך?

"כמו בימי נערותי, מנגן צ'לו, מנסה לשמור על רמה סבירה. ככל שמתבגר, הידיים כואבות יותר".

איך ואיפה אתה שותה את הקפה שלך?

"הבוקר דווקא מתחיל עם מיץ לימון סחוט, יורד לסיבוב עם נינה הכלבה, וכשאני שב הביתה, מכין לעצמי ארוחת בוקר קלאסית: קפה, סלט, חביתה ולחם טוב עם חמאה. כדאי לאכול טוב לפני שמחממים את הקול".

אלי גורנשטיין | צילום: יובל חן

עם מי היית רוצה לשבת על כוס בירה?

"עם סבי פליקס וולטש ז"ל. פילוסוף שהיה חבר אינטימי של פרנץ קפקא, הם למדו יחד משפטים. הוא כתב על ההומור והדתיות שביצירת קפקא, ובכלל על טבע, מוסר ומדיניות וחיפש את דרך האמצע. ראוי לכתוב מחזה על מפגש כזה. הסיפורים הראשונים שקפקא כתב התפרסמו בעיתון הציוני ‘עצמאות’ שסבי ערך בפראג. את הסיפורים שלו קפקא לא היה יכול להקריא למשפחתו, אז הוא הקריא אצל סבא רבא שלי".

על מה אתה עובד עכשיו?

"בימים אלה יצא הסרט 'קפקא לקטנים' של היוצר המוכשר רועי רוזן בניסיון לספר את קפקא לילדים. זה היה מבחינתי נחמד להשתתף בדבר הזה. הם מתחילים עם 'הגלגול' ואני משחק את נושא הבשורות הרעות, קצת מחוץ לסיפור, ואני שר בקולי הנמוך. כל חיי שיחקתי את הרעים בדיבובים. בצוותא אני משתתף בדרמה המוזיקלית 'אהבות דוד' מאת יהושע סובול למוזיקה של אילה אשרוב, עם קרן הדר. על אהבותיו הגדולות של דוד המלך.

“השבוע אתחיל חזרות על 'החתן המושלם של רוחל'ה' של סביון ליברכט ביידישפיל. מעולם לא דיברתי יידיש ואני עומד לשחק תפקיד ראשי. אני מגלם את הפרופסור ב'וניה' בקאמרי; גילמתי את אייכמן בדוקודרמה שתשודר ב'כאן'; ובמאי אשתתף בקונצרט 'סווינג בין מלחמות עולם' של הפילהרמונית".

מה השריטה שלך?

"עדיין קשה לי להשתחרר מהפחד ממה יהיה. אני מסתובב כל הזמן עם שאלה קיומית — מה יהיה. אני לא יודע אפילו להסביר אותה".

מה העצה הכי טובה שקיבלת?

"בתחילת שנות ה־80 שיחקתי את א.ד. גורדון במחזה של סובול 'אחרון הפועלים', שאמר בין השאר: 'החיים הם הדרך והאדם הוא המטרה'. סיסמה נהדרת לחיים".

איך אתה אוהב להעביר את שישי בצהריים?

"קריאת מאמר או ספר מעניין במיטה שמרדימים אותי אל תוך חלום".

איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?

"כוח שיחזיר אותי לשנה אחת לגיל 23 עם ההבנה שיש לי עכשיו".

באילו נסיבות יוצא לך לשקר?

"כשלא מתחשק לי להגיע לאירוע שאליו הוזמנתי, ולא נעים להגיד למה, יוצא לי לשקר".

מי בעיניך האדם הכי סקסי?

"שחקנית טובה, בכל רגע נתון, יכולה להיות בעיניי הכי סקסית. כמו: ג'סיקה צ'סטיין ב'תמונות מחיי נישואין'".

למי אתה מתגעגע?

"באופן אישי: להוריי. באופן לאומי: ליצחק רבין".

איפה היית רוצה לגור?

"בשכונת ילדותי ברחוב הירקון, ליד בריכת גורדון".

על מה אתה אוהב להוציא את הכסף שלך?

"בנסיעות ללונדון, ניו יורק, ברלין או פריז אני מוציא מראש כסף על הצגות, אופרות וקונצרטים. ברחובות הערים הללו כיף לי באופן ספונטני לראות לפתע בגד מדליק בחלון ראווה ומיד לרכוש אותו".

מה היית רוצה לשנות בעצמך?

"להיות יותר ספורטיבי ולדאוג פחות".

על מה יש לך רגשות אשם?

“ב'אהבות דוד' מצטער דוד על שלא אמר ליהונתן בחייו מילת אהבה אחת, אף שנפלאתה אהבתו אליו מאהבת נשים. מודה שאני חש אשמה שלא הספקתי לסגור מעגל עם אמי עוד בזמן שהיתה צלולה, לפני שהלכה לעולמה".

מה אתה מחשיב כהישג הכי גדול שלך?

"אני מקווה שעדיין לא השגתי אותו".

מה מפחיד אותך?

"לאבד את הקול או לשכוח טקסט על הבמה. ברגע שיש לי בעיה קטנה בקול מצב רוחי יורד כי הקול הוא תעודת הזהות שלי. אבל באופן עמוק יותר, מפחידים אותי אסונות אישיים ומלחמות".

מה הכי חסר לך בחיים?

"הייתי רוצה לכתוב מחזות ושירים ואף להלחין אותם".

מה אתה מחשיב כנכס היקר ביותך שלך?

"ניצה אשתי, שלושת ילדיי גילי, אור ורוני, ונכדותיי שי ומון".

איזו תכונה אתה הכי מעריך אצל החברים שלך?

"תמיד יש מישהו שיותר זריז, אינטליגנט, מוכשר זורם, או מגיב מהר. אני מוקף באנשים מאוד מוכשרים ובמיוחד בצעירים".

מי היוצרים שהכי השפיעו עליך?

"כשניגנתי צ'לו בילדותי, הערצתי את פול טורטלייה ואת ז'קלין די פרה ואהבתי את הסרטים של דני קיי. כשהתחלתי לשיר, פרנק סינטרה היה המודל: הקוליות שלו, הקצב שלו, השילוב הנדיר בין שחקן ונגן ג'אז. אף ששר שירים של אחרים הוא ניכס אותם לעצמו, שלא לדבר על הקול המיוחד שלו שחודר ללב. וכשהתחלתי ממש לשחק צפיתי הרבה באנתוני הופקינס, הארווי קייטל, מייקל קיין וכמובן רוברט דה נירו, ועוד קודם מרלון ברנדו".

אם לא היית זמר ושחקן מה היית עושה?

"פסיכולוג, כי אני אוהב להקשיב לאנשים ולצפות בהתנהגות שלהם".