התנגדויות קטנות: לעזוב קבוצת ווטסאפ ולהישאר בחיים

שבועיים שלמים חלפו מאז עזבתי קבוצת ווטסאפ ורק אז הבנתי איזה עול היא היתה על חיי. רציתי לעזוב, חשבתי שקל לעזוב. זו הרי בסך הכל קבוצה אחת, לא פלטפורמה שלמה. למי מאיתנו אין את קבוצת הווטסאפ האחת הזו שהוא משתוקק לעזוב. זו שפשוט שם, מתנהלת באדישות טכנולוגית אכזרית בזמן שהיא מייצרת מועקה נפשית בגלל התוכן שלה, הצורה או חלק מהמשתתפים שמרגישים לנו רעילים.

אבל נורמות חברתיות דיגיטליות לא כתובות, שמעולם לא נאכפו, הופכות פעולה זו לבלתי אפשרית. ימים יכולים לעבור בחישוב דקדקני: האם אני יכולה לעזוב (ודאי שכן); האם עזיבתי תעליב אדם (אולי, אז מה?); באיזו שעה נכון לעזוב (באישון ליל או באור יום); האם להגיד דברי פרידה מנומסים (או גסים) או לעזוב בשתיקה; האם לעזוב אחרי הודעה מרגיזה או כששקט שורר.

אנו צמודים למסכי הטלפון והמחשב כאילו מעולם לא היתה דרך אחרת להעביר את הזמן בהמתנה לאוטובוס או בתור בקופת החולים | צילום: גטי

עיתונים כבר פרסמו הררי מילים במדורי עצות וכתבות צבע על המאמץ ההרואי, הניסוי ההיתולי או התרגיל המחשבתי להפסיק להשתמש ברשתות חברתיות. “עזבתי את הרשתות לשנה וזה מה שלמדתי”, כותרת אחת תסביר, “הגיעה העת למחוק את פייסבוק”, יטען מדור עצות אחר. כמובן שידוע לקוראים המחוברים והממוצעים שכותרות אלו חסרות משמעות, כמו אזהרות סכנת העישון על גבי חפיסת סיגריות או של תוכן גרפי לפני סרט. פה וגם שם, התנגדות היא חסרת תועלת. המוח קורא את השורות באדישות וחוסר אונים, ומצווה: דלג, דלג, דלג.

זה קשה עד כמעט בלתי אפשרי להשתחרר מכבלי הרשתות החברתיות. אלו הן הזירות שבהן מרביתנו שומרים על קשר עם קרובים, חברים וקולגות, כמו גם המרחבים שדרכם אנו שואבים את המידע החדשותי. הפלטפורמות הללו מהותיות לנו לעבודה, לאפיזודות אקטיביסטיות, להרפיה ובריחה. הרשתות החברתיות הפכו למעשה לפתרון להכל, אבל גם לסיבה ולבעיה.

עומק התלות כה גדול שלא משנה אם מאסנו, השתעממנו או הגענו למצב רוויה, לא חשוב אם אנו כבר אומללים מהן, מרגישים חסרי אונים מהן ורוצים לעזוב, רובנו פשוט לא יכולים. נותרנו עם המציאות העגומה של להיות חלק אינטגרלי מהרשתות החברתיות, צמודים למסכי הטלפון והמחשב כאילו מעולם לא היתה דרך אחרת להעביר את הזמן בהמתנה לאוטובוס או בתור בקופת החולים.

1. גלילה אינסופית בלתי נשלטת

אם המצב לא היה חמור מספיק, הנה הגיעו המגפה, אסון אקולוגי, אי־יציבות פוליטית, מלחמת שומר החומות וכעת המלחמה באוקראינה, משברים וטרגדיות שהופכים את התלות עמוקה הרבה יותר. כולאים אותנו ברשתות לא כדי “להישאר מחוברים”, אלא בגלילה אינסופית ומזוכיסטית לחפש אחרי העדכונים, הפרשנויות, הדעות והחדשות, מתעכבים על חומרים שנראים מהימנים, מדלגים על מה שנראה מטופש, מוגזם או לא סביר, אולי בדרך גם כועסים, עצובים, כואבים. הכל במטרה האנושית למצוא בהירות או הבנה למה שמתרחש.

איור: יונתן פופר

זהו אותו Doomscrolling, או בהיעדר תרגום מוסכם: גלילת האבדון או יום הדין – פעולה בלתי נשלטת של גלילה אינסופית שלעולם לא תבטיח דבר מלבד צער עמוק, יום בלי התחלה או סוף, ולילות בלי שינה סבירה.

העיסוק האנושי בחיפוש אחר עובדות הוא צורך פסיכולוגי אנושי, או לפחות כך סוברת ההשערה. זאת משום שבני האדם מחויבים ביולוגית לנסות להבין ולשלוט בסביבה. הגישה הרעבתנית הזו לידע אמנם מכלה את זמננו אבל היא אינה מייצרת ודאות. מה שהיא כן מבטיחה הן שעות מסך בלתי נגמרות, גדושות בתוכן אלים, מפחיד, מטריד וטעון רגשית. אנחנו הופכים עייפים ומיואשים ומחזקים אצל עצמנו תפיסה, לעתים מוטעית לחלוטין, שהעולם איום הרבה יותר ממה שהוא באמת.

התיאורטיקן ג’ורג’ גרבנר. כבר בשנות השבעים הגדיר את "תסמונת העולם האכזר" | צילום: ויקיפדיה

אם זה מהדהד לכם מוכר, זאת משום שהדכדוך שמייצרת קריאת החדשות הוא לא חוויה אישית שלכם בלבד, אלא ממש חוויה קולקטיבית, “תסמונת העולם האכזר”, הטיה קוגניטיבית שהוגדרה עוד בשנות השבעים על ידי התיאורטיקן ג’ורג’ גרבנר (Gerbner). לפיה, חשיפה מתמדת לדימויים ופרשנויות אלימות של המציאות בתקשורת גורמות לנו להאמין שהעולם מסוכן הרבה יותר ממה שהוא באמת. אתם לא לבד, כולנו מרגישים את זה. את הלאות, העייפות, העצבות והכאב, ולרשתות החברתיות יש תפקיד מכונן משלהן בכך.

2. טכניקות יונקות תשומת לב

זה לא סוד שהמטרה העיקרית של הרשתות היא לשמור על משתמשים להישאר בפלטפורמות שלהן כמה שיותר. הן משתמשות במגוון של טכניקות יונקות תשומת לב כמו התראות אדומות, פיד לא נגמר, תזכורות על אירועי עבר, הצעות לעקוב אחרי משתמשים ותכנים רנדומליים שהאלגוריתם שלהן מעריך שיעניינו אותנו וייקחו אותנו לפינות חדשות שלא חקרנו עדיין במרחבים הווירטואליים שהן יצרו.

התערבויות מסוג זה מנסות להשתלט על תחושת הזמן שלנו, ועל סדרי העדיפויות שלנו - מה דורש תשומת לב כאן ועכשיו ומה לא. מנגנונים אלו לעתים משפיעים ממש על היכולת שלנו להתמקד, מקצרים או לכל הפחות מאתגרים אותה משמעותית. זוהי הערכה מדכדכת כפי שהיא סבירה שהחשיבה שלנו בעידן המידע סובלת מבעיית עומק ושאנו כולנו מצויים בהוויה מוגבלת או פגומה יחסית של תשומת לב.

תסמונת העולם האכזר: רעיון שלפיו חשיפה מתמשכת לתקשורת מטפחת סביבה של פחד המייצרת תחושת חוסר ביטחון מוגזמת, הרואה באלימות פתרון ודוחפת אנשים לנקוט עמדות פוליטיות נוקשות יותר

כך, בזמן שאנחנו מחפשים להעמיק ולהבין את הטרגדיות האיומות שמתרחשות סביבנו – משבר פוליטי וצבאי מתמשך במדינה, קונפליקט אלים ביבשת זרה, מגפה משתוללת – כדי להשיג שליטה כלשהי על חיינו, אנחנו נתקלים בחומה שהיא עצמנו. נשאבים לגלילה האינסופית, מנסים לאסוף מידע ולהגיע למסקנות, אבל מתקשים בכך משום שהמסרים קצרים ושטחיים כדי שיתאימו לרשתות התכליתיות או שהם פוגשים אותנו, המתקשים להתמקד ולהתרכז, כלואים בלולאה איומה של דיכאון.

למי יש העוצמה הנפשית להניח את הטלפון בצד? למחוק את האפליקציה של טוויטר? לפתע פעולה זו נראית כאילו סותרת לחלוטין את המצב הנפשי שלנו, שזקוק למידע חדש על מנת להשיג בהירות לגבי המצב האנושי המטריד, האלים והמטלטל. אנחנו נשארים, אם כך, ברשתות.

זוהי לא אשליה, זוהי חוויה אמיתית, אך משמעותה אינה שנגמרו הכלים. האמת היא שאין דבר אורגני באופן שבו אנו משתמשים ברשתות החברתיות ובכל פלטפורמה אחרת. אלו רק שורה של מניפולציות עיצוביות שגורמות לנו להרגיש כאילו יש רק דרך אחת להשתמש בהן, עוד ועוד. כאילו היתה זו ברירת מחדל ואנו נדרשים לציית, להיות מעורבים ככל הניתן. חייבים להתחבר, לקרוא, לענות, להגיב, לקחת חלק בתרבות הנימוס המקוונת. לא לעזוב קבוצה, להיות שם בכל מקרה, להישאר, לא לפגוע (או אולי לפגוע כל הזמן), לחשוב על זה שוב ושוב (או לא לחשוב בכלל ולירות לכל כיוון).

אבל ניתן להתנגד בהתנגדויות קטנות יקרות ערך. מותר לצאת מקבוצת הווטסאפ שמייצרת את מרב המועקה הנפשית, עם מספר ההודעות הגדול ביותר, או השיח הרעיל במיוחד. ניתן להשתיק חברים, לבטל דחיפת התראות וגם ממש למחוק חברים. מותר לשנות את הדפוסים שנכפו עלינו על ידי תאגידים למטרות רווח, מותר לשנות את מקצבי החיים המקוונים שלא נוצרו לשרת אותנו, זה לא יהפוך אתכם ללא מנומסים.