אתגרי המחר או סוכריות לציבור: מי ישמור על הקופה הציבורית?

פרישתה של עידית סילמן (ימינה) מהקואליציה יצרה אי־ודאות עצומה בכל הנוגע לעתידה הפוליטי של ישראל. אך בנוגע למצב הכלכלי, העתיד ברור למדי — והוא ממש אינו ורוד.

מבחינה כלכלית הממשלה הנוכחית מתה. השפיות שאותה הבטיחו חברי הממשלה מתבררת עתה כ"שפיות זמנית" בלבד, שלא החזיקה מעמד אפילו 300 ימים מלאים.

ממשלה שלא תוכל להעביר חקיקה משמעותית בכנסת, לא תוכל להתמודד ולו עם אחד מהאתגרים שלמולם ניצבת כלכלת ישראל: לא תשתיות, לא חינוך, לא יוקר מחיה, לא ריכוזיות, לא מחירי הדירות, לא הפקק בנמלים, לא עידוד תעסוקת חרדים, לא הסרת מכסים, לא רפורמה בניקוז, לא סבסוד צהרונים, לא עסקת חבילה, לא הסכמי שכר — והרשימה לא מסתיימת באלה.

אולם למרבה האבסורד, ייתכן שקיפאון ממשלתי יתברר דווקא כתרחיש החיובי. כי מנגד עומד המצב שבו הקואליציה והאופוזיציה ימצאו דרך להמשיך יחד לשיתוף פעולה, שיפנה למכנה המשותף הנמוך ביותר, שהוא כמובן חלוקת עוד ועוד "סוכריות" לציבור — סוכריות לטווח הקצר, שאינן מתחשבות ביעדי הטווח הארוך ועלולות אף לפגוע בהם.

למשל, סוגיה כמו הרחבת נקודות הזיכוי במס הכנסה — צעד שעליו הכריז שר האוצר אביגדור ליברמן בתחילת פברואר, ועלותו המוערכת עומדת על 2.1 מיליארד שקל. האופוזיציה התעקשה להרחיב אותו כך שיכלול תוספת נקודת זיכוי עד גיל 18, וכעת כל המפלגות שרואות בחירות באופק לא ירצו לאכזב את הציבור, ונראה כי יעדיפו את הצעד הפשוט יותר של הגדלת נקודות הזיכוי — צעד שכתוצאה ממנו יוכפל אובדן ההכנסות למדינה.

עידית סילמן ושר האוצר אביגדור ליברמן | צילומים: איליה מלינקוב, אלעד גרשגורן

בשלב זה איש כבר אינו חושב שתקציב המדינה לשנים 2024–2023 יעבור, אבל גם אם נצא מנקודת הנחה שיקרה נס, והתקציב יעבור, הרי שהנס הזה לא ייטיב באופן משמעותי עם אזרחי ישראל. זאת מאחר שיהיה מדובר בתקציב שבמקרה הטוב יהיה "תקציב המשכי", שלא ייתן מענה לצרכים ולאתגרים של המשק, ובמקרה הרע הוא יהיה תקציב מרחיב, שינסה להיטיב עם כל קבוצות הלחץ בישראל. וכמובן, אי־אפשר יהיה לצרף אליו שום רפורמה משמעותית. הסיבה לכך היא ששיווי המשקל של כנסת שמחויבת לעבוד בשיתוף פעולה הוא שיווי משקל פופוליסטי, שבו לוקחים את החבילה הממשלתית, מפרקים אותה לגורמים, זורקים החוצה את כל הצעדים לטווח הארוך שפוגעים בקבוצות הלחץ, ומשאירים רק את הסוכריות שממתיקות להן את הטווח הנראה לעין.

אך האירוניה הגדולה ביותר היא, שהמשבר הפוליטי הזה מגיע דווקא בזמן שיש עודפי גבייה בקופה הציבורית, שהיקפם המדויק יתברר בשבוע הבא, והפיתוי של המערכת הפוליטית להשתמש בהם יהיה גבוה מאוד. נזכיר גם כי בשבועות האחרונים, וביתר שאת אתמול עם ההחלטה על הפחתה לרבעון במס הבלו, החל ליברמן לבנות את פילוסופיית ה"החזרה לציבור" שלו.

השילוב של הפילוסופיה הזו יחד עם עודפי הגבייה והבחירות שאולי עומדות בפתח עשוי להביא למדיניות פופוליסטית שתיטיב עם הציבור בטווח הקצר, אך תגרום לבעיות רציניות לעתיד לבוא. יש לקוות שליברמן ה"אחראי" יגבר על ליברמן "מחלק המתנות", ושאסטרטגיית ההליכה לבחירות שלו תהיה בסימן שמירה על הקופה הציבורית, ולא במגמה של פיזור מתנות לכל עבר. ובנקודה זו אולי כדאי להזכיר כי הוא עצמו העריך את עלות כלל המהלכים שהחזיר לציבור בסכום של 8–7 מיליארד שקל.

מה שבטוח הוא, שהמשבר הנוכחי מעיד על כך שאי־היציבות הפוליטית התנחלה בישראל וכנראה שניאלץ ללמוד לחיות איתה — ממש כמו שאנחנו לומדים לחיות לצד הקורונה. לעובדה הזו יש השלכות גם על ניהול תקציב המדינה. אם שלשום ליברמן אמר שהוא דוחה את המלצות בנק ישראל לבחינת הכללים הפיסקליים מחדש, הרי שכדאי לו — או למי שיחליף אותו בתקופת השפיות הבאה — לבדוק לעומק אם לא כדאי לייצר מנגנונים חוקיים שימנעו פזרנות תקציבית בזמן בחירות.