"אספנות זה כמו סקס"

אחרי שבעלה, אספן העתיקות הנודע ז'אק הולנדר, נפטר, גלילה הולנדר־ברזילי, אז בת 57 והיום בת 73, אמרה לעצמה שיש לה שתי אפשרויות: האחת לשתות, לקחת סמים ולהיות בדיכאון, היא בחרה בשנייה: מרעיה הנמצאת בצלו של אספן עשיר — כמו הרבה מאוד נשים — היא נהפכה לאספנית מוכרת של אמנות ועיצוב עכשוויים, שמארחת בחלל התצוגה שלה בבריסל "Galila's P.O.C" מבקרים, אוצרים, ועבודות מאוספיה מוצגות במוזיאונים בינלאומיים.

השבוע פגשתי אותה במוזיאון העיצוב בחולון לרגל פתיחת התערוכה ״אוברדוז״ ובה כ־200 עבודות מהאוסף הבינתחומי המגוון שלה. בסוף המפגש יצאתי בתחושה שאין גבול לשינוי שנשים יכולות לעשות, בכל גיל.

את התערוכה בחולון יזמו ואצרו צמד המעצבים ניל ננר ואביחי מזרחי, שבעבר רכשה מהם עבודה, והיא מאמינה שהיא תהווה עבור המוזיאון, המגדיר את עצמו כמקום לעיצוב, פתח לחוויה חדשה והבנה שאין באמת מקום לקטגוריות. בדיוק כמו באוסף שלה — התערוכה הקרויה "אוברדוז" (מנת יתר, בעברית) כוללת אמנות, עיצוב, אופנה, תכשיטים. ״אצלי הכל קוקטייל של הכל״, היא אומרת, ״כולם משתלבים יחד ואין תוויות״.

"כיסא החבלים הכחול", תום פרייס

הולנדר־ברזילי, ילידת תל אביב שבגיל 20 עברה לבלגיה, שם הכירה את בעלה, מעידה על עצמה: "אני לא אקדמאית, אין לי שום השכלה באמנות, אני לא למדתי ואני לא אוצרת. נכנסתי לעולם האמנות בצורה מקרית, ברמה של אקסידנט של חיים. אמנם היה לי תפקיד חשוב בשיתוף הפעולה עם בעלי אבל הייתי תמיד מאחורי הקלעים ובעלי היה הסטאר. זה היה טבעי בזמנו, שהאישה הולכת אחרי בעלה״.

גם היום זה המצב.

"האמת? היום לא הייתי מסכימה לזה. היום בגיל שלי, עם ניסיון החיים שלי, לא אכנס לאותו סוג של מערכת שבה הגבר הוא דומיננטי".

למילה שלך היה משקל בבחירות שלו ברכישות?

"ממש לא. אם הייתי מציעה לו — אז הוא היה אומר לא. תמיד קיוויתי שמה שמוצא חן בעיניי ימצא חן בעיניו״.

את עולם האמנות העכשווי גילתה די במקרה, כמה חודשים לאחר מותו של בעלה בספטמבר 2004. ״במרץ 2005 היה יום ההולדת שלו ויום הנישואים שלנו ולא רציתי להיות לבד בבריסל״, היא מספרת. ״אמרתי לעצמי שהמקום היחיד שארגיש בו טוב לבד וייתן לי אנרגיה זה ניו יורק. אני מגיעה לשם ורואה בכל העיר פרסומות לארמורי שואו. הייתי בטוחה שמדובר בתערוכה וחשבתי שאם העיר מוצפת בכל כך הרבה פרסום, זו צריכה להיות תערוכה מיוחדת. הלכתי וקניתי כרטיס, חיפשתי את התערוכה, ואין. בסוף מישהו היה נחמד אליי ואמר לי שזו לא תערוכה אלא יריד של אמנות עכשווית. נכנסתי ואחרי 20 דקות כבר קניתי את העבודה הראשונה שלי: דיו על נייר של טום פאולר שעלתה 400 דולר ובה כתובה 11,522 פעמים המילה '?Why'. זה היה מאוד רלבנטי למצב הנפשי שלי״.

גלילה הולנדר־ברזילי במוזיאון חולון. "אני אובססיבית, קונה המון אמנות. כל שנה אני מבטיחה שאפסיק לקנות וכעבור כמה ימים שוכחת מכל ההבטחות" | צילום: יובל חן

לדברי הולנדר־ברזילי, ״חושבים שצריך כסף בשביל לאסוף אמנות. זה נכון וזה לא נכון כי אני לא הייתי יכולה לעשות את כל מה שעשיתי בלי שהיתה לי יכולת לראות את הדברים שהאחרים לא רואים, או לאתר את האמנים שעדיין לא מאמינים בהם. להרבה אנשים אין אומץ. אספנות זה כמו להמר על סוס. אבל אני לא מהמרת כי אני לא עושה על זה ספקולציה, אני לא מכרתי אף פעם״.

אולי זה גם מבט אחר של אישה שקונה אמנות?

"בהחלט. עכשיו מתחילים לראות קצת יותר אספניות אינדיבידואליות שממש קונות בעצמן, שמחליטות שהן אחראיות על הפיננסים, אבל רוב האספנים הם עדיין בזוגות, אפילו שהכסף הוא בכיס של האישה, היא שואלת אותו אם הוא מאשר — זה משהו שאני פשוט לא מבינה״.

את גם היית בפוזיציה הזאת.

״נכון. נכון. זו היתה ממש מטמורפוזה".

"הר שלג", תורסטן ברינקמן | צילום: יובל חן

"בדרך כלל אני שומעת מאספנים בתחילת הדרך שהם מהססים, לוקחים יועצים, קוראים חומר על האמנים", היא מספרת. "אני לא קוראת שום דבר כמעט. אני קודם כל אוהבת את העבודה ואז אומרת לגלריה שאני קונה, אחר כך אני שואלת את המחיר ובסוף שואלת מי האמן. אני מתחברת לעבודה, לא לבן אדם".

לא הרגשת צורך במשך השנים ללמוד, להבין את השפה?

"לא. אני מתכננת להתחיל ללמוד בגיל 85, עד אז אני רוצה להישאר בתולה״.

16 שנים היא אוספת ובינתיים הצטברו אצלה אלפי עבודות של אמנים ואמניות בינלאומיים. המשותף לכולן הוא החיבור שלה לעבודה. ״פעם שאל אותי אוצר איך הייתי מגדירה את הליבה של האוסף ועניתי לו שזה מין קוקטייל בין אוכל, חמצן וסקס. את יכולה לצום או להפסיק את הנשימה אבל בסופו של דבר תמותי"

באשר להקבלה לסקס היא אומרת: "אומרים ככל שאת עושה יותר — את רוצה יותר. או.קיי? אז אני אובססיבית, קונה המון. יש לי טקס קבוע ב־31 בדצמבר. אני יושבת לפני האח בבית, אוכלת כבד אווז, שותה יין, ומבטיחה לעצמי שבשנה הבאה לא אקנה כלום ואז ב־5 בינואר אני כבר שוכחת מכל ההבטחות. אני מכורה. אני יכולה ללכת לסופרמרקט, להשוות מחירים בין שלושה יוגורטים שונים, אבל ברכישת עבודות יש לי צורך קיומי״.

כמה את קונה בשנה?

"לא יודעת".

את מגבילה סכומים?

"ברור. אני לא קונה במאות אלפי דולרים. בעשרות אלפים כן".

מאיפה הכסף?

"הלוואות, מכרתי בית, ואני משכירה חללים. אני רוצה למות ענייה".

"ערגונות", רם קציר

אז את לא תפסיקי.

"אני בשלבים שאני מתחילה להפסיק. כמו שנמצאים בשלב של גמילה, לאט לאט, כי נכון שאני מרגישה צעירה, אבל בכל זאת הגיל הוא הגיל ומה יהיה אחר כך? כי אין ילדים, ואני מתחילה לחשוב לאן כל זה ילך יום אחד. זה אחד הנושאים הבעייתיים".

בינתיים חלק מהאוסף נמצא בביתה ובחלל תצוגה שפתחה לפני כשלוש שנים. בשנים האחרונות העבודות נודדות לתערוכות ברחבי העולם: פעם תערוכה בנושא כיסאות (שבה הוצגו 300 מהאוסף), פעם אחרת עבודות על נייר (תערוכה שמוצגת בימים אלו במוזיאון היהודי בבריסל).

דוגמה מצחיקה לטשטוש הגבולות יכול לשמש הסיפור הבא, על הספסל הדו־מושבי של פיליפ סטארק, שרכשה במכירה פומבית מבלי לראות.

״כשזה הגיע אליי זה היה נראה לי לא יפה״, היא מספרת. ״התקשרתי למעצב ההולנדי מרטן באס, ששורף יצירות, ושאלתי אותו אם הוא מוכן לשרוף פיליפ סטארק. הוא שרף לי את העבודה וזה הפך ליצירת אמנות חלומית״.

בין אלפי העבודות באוסף של הולנדר־ברזילי יש לא מעט עבודות של אמנים מקומיים בהם טל אמיתי־לביא, בועז ארד, עודד בלילטי, רונית ברנגה, מרג'ואן אבו דיבה, איה בן־רון, זויה צ׳רקסקי, אנה ים, דדה, ניר עברון, רעות פרסטר, אורי גרשט, כרמל אילן, גיא גולדשטיין וארז ישראלי.

אך דווקא במקום המבקש מודעות מגדרית הולנדר־ברזילי מפתיעה: ״אני לא בוחרת כי זו אמנית אישה אלא בוחרת עבודה. יצא באופן מאוד ספונטני שמספר הנשים הוא מכובד. תסתכלי באתר שלי״, היא שולחת אותי למשימה, ״ליד כל אמנית יש סימן של אישה, תספרי״. יומיים אחרי אני חוזרת אליה עם תשובה.

577 אמניות מתוך 1,885 אמנים, שזה 29%. ספרתי נכון?

"בראבו! הכנת שיעורי בית. אם להודות על האמת, מעולם לא ספרתי בעצמי".