בניכוי חרדים וערבים, הפריון בישראל מהגבוהים ב־OECD

דו"ח של שירות התעסוקה שמתפרסם הבוקר קובע כי ישראל מחולקת ל"שתי כלכלות" עם רמות שונות לגמרי של תוצר לנפש: רמת התוצר של יהודי לא חרדי מתקרבת ל־50 אלף דולר וגבוהה פי 3 מהתוצר לנפש בחברה החרדית ובחברה הערבית.

הנתונים הקשים נכללים בדו"ח שחיברו סמנכ"ל התכנון והמחקר של שירות התעסוקה ד"ר אופיר פינטו והחוקר אוהד כהן על פרדוקס המשרות הפנויות: למרות הירידה באבטלה – מספר המשרות הפנויות לא מפסיק לעלות.

התוצר הממוצע לנפש בישראל עומד, לפי הדו"ח, על 38,300 דולר שהם 88% מממוצע המדינות המפותחות העומד על 43,400 דולר. המצב הזה גורם לביקורת רבה על רמת הפריון הנמוכה של העובד הישראלי. אלא שהדו"ח קובע כי "בבחינת רמת התוצר לנפש בישראל בחלוקה בהתפלגות לשלוש קבוצות האוכלוסייה העיקריות המרכיבות אותה — יהודים שאינם חרדים, יהודים חרדים וערבים — מתחדדת ההבנה כי המשק הישראלי כמו מחולק לשתי כלכלות". תוצר לנפש הוא הדרך המקובלת למדוד רמת התפתחות כלכלית של מדינות או במקרה זה של קהילות.

עובדים פחות וצוברים חובות

התוצר לנפש של היהודים שאינם חרדים הוא 48,900 דולר בשנה, והוא גבוה ב־13% מממוצע ה־OECD. העובד היהודי הלא חרדי ממוקם אמנם אחרי האמריקאי (60 אלף) והגרמני (53 אלף), אבל התוצר לנפש שלו גבוה ב־13% מממוצע המדינות המפותחות והוא לפני העובד הקנדי (48.6 אלף דולר), הפיני (47.5 אלף), הבריטי (46 אלף) והצרפתי (44.8 אלף). זאת, אף שבישראל, גם אצל היהודים הלא חרדים, התוצר מתחלק להרבה יותר נפשות בגלל רמת הילודה הגבוהה.

לעומת זאת, התוצר לנפש של ערבים בישראל עומד על 17.6 אלף דולר בשנה ואילו של החרדים על 15.2 אלף דולר בשנה בלבד. כלומר, התוצר לנפש של יהודי לא חרדי גבוה פי 2.8 מהתוצר לנפש בחברה הערבית ופי 3.2 מהתוצר לנפש של חרדי. התוצר לנפש בחברה הערבית עומד על 40.5% מממוצע ה־OECD ובחברה החרדית על 35%. הערבים בישראל ממוקמים קצת לפני ממוצע הים התיכון וצפון אפריקה (16,600 דולר) וממוצע אמריקה הלטינית (16,100 דולר). החרדים קצת אחריהם.

על הנתונים האלה משפיעים התוצר הנמוך לעובד, שיעור תעסוקה נמוך ורמת ילודה גבוהה. מדידת התוצר לנפש ללא ספק משקפת את הפער ברמת החיים בין החברות השונות בישראל. בשירות התעסוקה מציינים כי ממצאים אלה מתיישבים עם נתוני אי־השוויון בישראל, המציבים את ישראל במקום השישי מבין מדינות ה־OECD ברמת אי־השוויון בה (40%).

חוב משקי הבית הוכפל

הדו"ח מנסה כאמור להתמודד עם פרדוקס המשרות הפנויות. מדובר במצב החריג שנוצר בשנה האחרונה שבו האבטלה בחישוב המצומצם ירדה במחצית הראשונה של מרץ ל־3.2%, מה שנחשב בעיני אנשי מקצוע לאבטלה חיכוכית הנובעת ממעברי עבודה והיא אפס אבטלה בפועל. למרות זאת, מספר המשרות הפנויות שובר כבר 11 חודשים ברציפות את שיא כל הזמנים מאז תחילת המדידות ב־2009 ומתקרב ל־150 אלף. בשלוש השנים שלפני משבר הקורנה נשמר יחס של 1.6 דורשי עבודה שרשומים בשירות התעסוקה על כל משרה פנויה, ואילו כעת היחס הוא 1.1. ייתכן שבנתונים לחודש מרץ שיפורסמו בסוף השבוע כבר נגיע ליחס של 1. אבל הציפייה שהמשרות יאוישו על ידי דורשי העבודה או על ידי הגדלת כוח העבודה לא מתגשמת.

בתחילה ההערכה היתה שמה שגורם למספר המשרות הפנויות הוא הארכות דמי האבטלה, עד סוף יוני 2021 לבני עד 45 ועד אמצע אוקטובר לבני 45 ומעלה. אלא שמועדים אלה חלפו ומספר המשרות הפנויות רק המשיך לעלות. לדברי החוקרים, "שאלת המפתח היא מדוע גדל שיעור המשרות הפנויות בקצב כזה? האם זו מגמה זמנית שעתידה להסתיים בקרוב או לכל הפחות להתמתן, או שמא זוהי נקודת שיווי משקל חדשה שתאפיין את הכלכלה הישראלית בעתיד הקרוב? עוד יש לתהות, האם היצע דורשי העבודה, על כישוריהם, מיומנויותיהם וניסיונם התעסוקתי, הולם את הביקוש הקיים אצל המעסיקים?”.

לתעלומה זו נוסף נתון קשה אחר שהם מפרטים. במהלך משבר הקורונה גדל מאוד החוב של משקי הבית בישראל. ביולי 2020 הוא עמד על 59% מרמת החוב במרץ 2015 ואילו ביולי 2021 הוא הגיע ל־131% מאותה רמת חוב. כלומר, החוב של משקי הבית יותר מהכפיל את עצמו בתוך שנה. בשירות התעסוקה מציינים כי זהו שיא שלא נרשם בישראל זה שנים. “שיעור החוב נובע, ככל הנראה, מדחייה והצטברות חובות של משקי הבית תוך כדי תקופת הקורונה ואולי אף מאי־חזרה לעבודה של שיעור ניכר מדורשי העבודה", נכתב בדו”ח. כלומר, למרות רמת החוב הגדולה כל כך אנשים אינם ממהרים לאייש את המשרות הפנויות.

הסטודנטים מעדיפים להתמחות

העלייה הגדולה ביותר בביקוש למשרות נרשמה בהייטק. עד כמה דורשי העבודה הקיימים אינם רלבנטיים להייטק אפשר ללמוד מבדיקת שיעור האקדמאים בין דורשי העבודה. שיעור האקדמאים באוכלוסייה בישראל הוא 46% והוא השני בגובהו בעולם לעומת ממוצע של 30% במדינות המפותחות. הדבר נובע ממהפכת המכללות בפריפריה. עם זאת, שיעור האקדמאים בין דורשי העבודה הוא 17.5% בלבד. לא רק שרובם אינם מועמדים להייטק, הם גם לא רלבנטיים להכשרות לתחומים אלה.

מימין: סמנכ”ל שירות התעסוקה אופיר פינטו ושרת הכלכלה אורנה ברביבאי | צילום: דוברות שירות התעסוקה ויש עתיד

רוב התחומים האחרים שבהם יש ביקוש גדול למשרות הם של עבודה פיזית בשכר נמוך לבעלי מיומנויות נמוכות, כמו ניקיון, בניין, מלצרות, מטבח ואבטחה. הדו"ח מגיע למסקנה שאחרי שנתיים בבית, חלק גדול מהישראלים כבר לא מוכנים לעבוד בתנאים האלה ובשכר כזה.

"העובדה שדורשי העבודה אינם ממהרים לשוב לעבודה גם בתום תקופת הזכאות, וזאת חרף עליית שיעור חוב משקי הבית, מלמדת על כך שלא האינטרס הכלכלי לבדו הוא שמוביל את כלכלת צעדיהם", כותבים פינטו וכהן. לדבריהם, ייתכן שמשבר הקורונה גרם לרבים לשנות את ציפיותיהם ממקום העבודה, משוק העבודה ומעצמם. “ייתכן שמה שהיה מקובל קודם לפרוץ המשבר, אז העובד הישראלי עבד שעות רבות יותר מעמיתיו במדינות ה־OECD, שוב איננו מקובל כיום וכי אנשים רבים 'מחשבים מסלול מחדש' בנוגע לחלוקת הזמן שלהם בין בית לעבודה".

בין היתר הם מצטטים מחקר של התאחדות הסטודנטים שלפיו "מאז פרץ המשבר, סטודנטים בוחרים למצות את אפשרויות התעסוקה שלהם במשרות סטודנט חלקיות בתחום הלימודים שלהם ולא במשרות זמניות, כלליות ומזדמנות, כפי שהיה מקובל בעבר, חרף הגמישות שהן מאפשרות". המחקר הזה, שמסביר לאן נעלמו הסטודנטים, יכול לעזור להבין למשל את המחסור הגדול בעובדים בתחומי המלצרות והאבטחה.

ההצעה של שירות התעסוקה היא לדחוף את שוק העבודה כלפי מעלה באמצעות הכשרות תעסוקתיות ושיפור מיומנויות. כלומר, שמועסקים במשרות ביניים, למשל הנדסאים, ישודרגו למשרות בשכר גבוה בהייטק. אנשים עם מיומנויות נמוכות יקבלו השתלמויות וקורסים שיסייעו להם להשתלב במשרות הביניים. המשרות הנמוכות, על פי התוכנית הזאת, יישארו כמשרות מעבר לאנשים שנכנסים לשוק העבודה. בפועל, הניסיון מלמד שהאוצר אינו נדיב במיוחד בכספים להכשרות מקצועיות ולכן ספק אם יימצא תקציב לשדרוג מיומנויות המוני שכזה.