"עשה לביתו": בית ההשקעות אי.בי.אי איבד את זכותו למחות נגד בעלי שליטה

דירקטוריון פועלים אי.בי.אי ראה איך הדירקטוריון של מטריקס מצפצף על המשקיעים המוסדיים והחליט שאם למטריקס מותר, אז גם לו. חברת החיתום, שהחליטה לשלם לכל אחד משלושת בכיריה 8-7 מיליון שקל — למרות התנגדות בנק הפועלים, שהוא בעל המניות הגדול מקרב בעלי מניות המיעוט — משתמשת בזכות המעוגנת בחוק: הבאתם את שכר הבכירים לאישור האסיפה הכללית, ובעלי מניות המיעוט חשבו שאתם מגזימים? לא נורא. משתמשים בזכות הווטו ומאשרים בכל זאת.

אבל מקרה פועלים אי.בי.אי הוא עליית מדרגה נוספת בביטול כוחם של בעלי מניות המיעוט, מאחר שמדובר בגוף שמנהל כספי ציבור. מי ששולט בחברת החיתום הוא בית ההשקעות אי.בי.אי, שמנהל קרנות נאמנות ותיקים בהיקף של כ־50 מיליארד שקל, ושחלק מבכיריו מכהנים כדירקטורים בחברת החיתום — אותם דירקטורים שהחליטו לעשות אובר־רולינג להחלטת בעלי המניות של חברת החיתום.

למעשה, בית ההשקעות אי.בי.אי מאבד את זכותו למחות כבעל מניות מיעוט, אחרי שהוא עצמו דורס התנגדות לשכר הבכירים בחברת החיתום שבשליטתו. כל התנגדות עתידית שלו, כבעל מניות מיעוט בחברה ציבורית אחרת, תוכתם מההחלטה שהוא מקבל כעת, לזרום עם הדרישות המוגזמות של שלושת המנהלים בפועלים אי.בי.אי.

עופר גרינבאום מנכ"ל פועלים אי.בי.אי חיתום | צילום: יורם אשהיים

הטיעון המרכזי של תומכי המשכורות הגבוהות לשלושת הבכירים הוא שחיתום הוא עסק של אנשים. כשהולכים האנשים, כפי שהיה במקרה של ארז גולדשמידט, קשה לגייס מנהלים חדשים עם אותה רמת קשרים, שיחזירו את חברת החיתום להישגיה הפיננסיים בעבר.

זה נכון שחיתום הוא עסק של אנשים, אבל מי ערב לכך שמחר שלושת המנהלים לא ידרשו מהחברה 30%, כי 15% כבר לא מספיקים להם? גם אז יונף איום ההתפטרות, ואקסיומת ה"חיתום זה עסק של אנשים" תהדהד באוויר. אלא שבמקרה של אי.בי.אי הוכח ההיפך. מנהל מוערך עזב לטובת הקמת חברת חיתום מתחרה, ובכל זאת נמצא לו מחליף.

הדוגמה של שלושת מנהלי פועלים אי.בי.אי, שעומדים לגרוף 45% מרווחי החברה (אם בודקים את היקפי התגמול לעומת 2019 ו־2020), היא סממן נוסף להתקהות מנגנון הבושה המובנה באישור שכר הבכירים בחברות הציבוריות ולשובה של זחילת השכר כלפי מעלה. איזו סיבה כלכלית יש, זולת סחטנות שהצליחה, לשלם לשלושה בכירים בחברה 10% מהשווי שלה בבורסה בכל שנה? עד ששכר הבכירים במגזר הפיננסי לא הוגבל באמצעות חוק, לא עזרה שום ביקורת ציבורית. גם במקרה הזה, עד שבעלי מניות המיעוט שדרכו עליהם לא ישתמשו בסנקציה המוקנית להם בחוק, לא להאריך את כהונות הדירקטורים החיצוניים, החגיגה הזו תימשך.