מימין: מיכאל יעקובסון, רם מרש, משה צור ו עודד רוזנקיאר | צילום: עמית שעל, אוראל כהן
"אדריכל שיש לו שכל, עובר להייטק"
הפיתוי הכספי הקורץ מחברות הטכנולוגיה, במקביל לשחיקה המתמשכת במעמד האדריכלות בתרבות הישראלית, דוחפים אדריכלים צעירים לעזוב את הענף ולנצל את כישוריהם בתעשיות אחרות. בלית ברירה, נאלצות הפירמות המקומיות להסתמך יותר ויותר על פרילנסרים ממזרח אירופה
חן גבאי חלמה להיות אדריכלית. היא התקבלה לבצלאל, למדה במשך חמש שנים מפרכות, ואחריהן התמחתה בכמה משרדי אדריכלים נחשבים.
קראו עוד בכלכליסט:
בגיל 30, עתידה כאדריכלית לכאורה נפרש לפניה — ובכל זאת, לפני שלושה חודשים גבאי מצאה עבודה חדשה, והצטרפה לסטארט־אפ האוטו־טק Cognata, שמפתח סימולציה לאימון הבינה המלאכותית של רכבים אוטונומיים. "זה גמיש, אולי עוד אחזור לאדריכלות", היא אומרת בשיחה ל"כלכליסט", אבל באותה נשימה מספרת גם על הסיפוק בעבודה החדשה: "חיפשתי ממשק בין תכנון לטכנולוגיה. אני מגיעה עם יכולות של תלת ממד, מידול, הבנה תלת ממדית, מורכבות של מערכות עירוניות, והן מספקות לי יתרון גם בעולמות טכנולוגיים".
לצד האתגר המקצועי, היה גם היבט כלכלי למעבר הזה?
"אני מעדיפה לא לחשוף את השכר שלי, אבל כן, זה היה שיקול".
גבאי אינה היחידה שבחרה לפנות לעיסוק אחר: להערכתה, כשליש מבוגרי המחזור שלה בבצלאל לא נשארו במקצוע. אבל אלו ממש לא רק פרחי האדריכלות שנוטשים את הענף. קחו לדוגמה את מאיה לי (46), אדריכלית בוגרת אוניברסיטת USC, אחת הנחשבות בתחום בארצות הברית. לי עשתה שם לעצמה כאדריכלית בכירה ובין היתר עבדה תשע שנים כראש צוות במשרד משה צור, המתמקד בתכנון מגדלי יוקרה — אבל לפני שנה חתכה גם היא ועברה לעבוד בחברת Veev שמפתחת טכנולוגיה לבנייה מודולרית. "אדריכלים נדרשים להמון עבודה שחורה מדי יום, ומצד שני יש המון סטארט־אפים שמשדרגים את התכנון הראשוני, ונדלקתי על התחום הזה". לא הזיק שהמעבר להייטק התבטא גם בזינוק של כ־30% בשכרה.
מדובר בתופעה מדאיגה: למרות תנופת הבנייה והפיתוח האדירה בישראל, הדימוי של מקצוע האדריכל נמצא בשפל של כל הזמנים. בעוד העניין בלימודי אדריכלות גבר בשנים האחרונות, הרי שפחות ופחות אנשי מקצוע נשארים בענף. מי שיכול, עובר להייטק ולא חוזר למקצוע. משרדי האדריכלים הגדולים בארץ מדווחים על מחסור קשה בכוח אדם מקצועי, וחלקם אף נאלצים לפנות לחו"ל ולהשתמש במיקור חוץ של חלק מעבודת התכנון.
קשה למצוא מספרים מדויקים שיתארו את ממדי הנשירה, אבל על היקפה אפשר ללמוד בעקיפין: בישראל ישנם 12,190 אדריכלים רשומים (מי שסיימו את לימודיהם במוסד אקדמי מוכר) ועוד 5,795 אדריכלים רשויים (מי שהתמחו שלוש שנים ונבחנו אצל רשם המהנדסים, ורשאים לתכנן מבנים מעבר לגובה של שלוש קומות). לעומת זאת, בהתאחדות האדריכלים יש רק כ־1,400 חברים. הפער הדרמטי בין הנתונים מספר את הסיפור כולו.
"נרדמנו בשמירה", אומר על כך רם מרש, יו"ר התאחדות האדריכלים ובעל אחד ממשרדי האדריכלים הגדולים בדרום. "המצב כיום הוא תוצאה של תהליך בן עשרות שנים. מעמדם של האדריכלים עומד ביחס הפוך להתפתחות המקצוע. יש חוסר הלימה בין דרישות ההכשרה של האדריכלים ובין השכר שלהם: מצד אחד, תקופת ההכשרה שלנו דומה לרפואה וקשה יותר מהייטק. מצד שני, כשאתה מסיים ללמוד אתה מגלה שלא נדרשת שום הסמכה כדי לחתום על תב"ע, תכנון ערים יכול להיעשות על ידי כל אחד, ועכשיו ההנדסאים רוצים את הסמכות לתכנן מבנים עד גובה 10 קומות וגם מבני ציבור. אז מה נשאר לנו כאדריכלים? למה שלא נברח מהמקצוע?".
"האחריות אדירה, אבל הנתח הכספי זעום"
הזרז העיקרי לתהליך ההדרגתי של פיחות המקצוע הוא כלכלי, ונעוץ בשכר הטרחה הנמוך יחסית. "נוצר מצב שבו אתה פועל במקצוע עם כמות אדירה של אחריות, גם לחיי אדם, אבל מקבל נתח קטן מאוד מהפרויקט", קובל דביר דייטש, שותף במשרד לוטן דייטש אדריכלים. "אלה הימים האחרונים של תמ"א 38 ויש המון עבודה. בתל אביב אין רחוב בלי פרויקט התחדשות עירונית. עיר כמו נתיבות תכפיל את עצמה בתוך חמש שנים. מצד שני, הרווח האדריכלי בפרויקט מגורים סטנדרטי במרכז תל אביב הוא בערך 1% מהרווח הנקי של היזם".
שכר הטרחה, מסביר דייטש, נדחק מטה גם בגלל תחרות קשה שמגיעה ממשרדים במגזר הערבי: "יש חברה אחת מאום אל־פאחם, למשל, שהתחילה בכלל כחברת מדידות אבל כבשה את שוק תכנון מבני הציבור: הם מציעים הכל, מתכנון אדריכלי ועד תכנון מערכות חשמל ומיזוג אוויר, תמורת שכר טרחה אפסי של 5%. בבת ים הם זכו בבנייה של כל המבנים הציבוריים בחמש השנים הקרובות, ובאשקלון הם זכו במכרז שההיקף שלו הוא 100 מיליון שקל".
ופה אולי נעוצה בעיה נוספת — העובדה ששלל יועצים לפרויקט מחליפים למעשה את עבודת האדריכל. "הכל מתחיל בזה ששכר הטרחה לחוץ ומצומק", מסכים משה צור, שעומד בראש אחד מהמשרדים הגדולים בישראל, שמעסיק כ־100 עובדים. "יזמים לא מבינים שאדריכל היא משרת אמון, כמו עורך דין או רואה חשבון. רואים בנו ספקים. אפילו המשרד שלנו, שגובה שכר טרחה גבוה מאחרים, בבעיה. המחסור בכוח אדם גדול כל כך, שיש גניבת עובדים. יש משרדים מתחרים, שבאופן בוטה מנסים לפתות עובדים שלנו עם עוד 2,000–3,000 שקל בחודש".
עודד רוזנקיאר ושחר לולב, ממשרד האדריכלים SO architecture, מאשרים שגם במשרדם, המונה רק 35 עובדים, יש מצוקת כוח אדם. "לאחרונה נרשמה אצלנו עלייה ניכרת בכמות הפרויקטים, אבל למרות שניסינו לגייס עובדים, התקשינו למצוא אדריכלים עם ידע וניסיון. משיחות עם מהנדסים הבנו שיש כאלה שמעסיקים פרילנסרים באוקראינה, וגם אנחנו מצאנו את זה שם. העלות שלהם היא חצי מזו של עובדים ישראלים: אתה לא צריך לשלם להם על העמדה במשרד או לקנות להם מחשב, אתה מעסיק אותם רק כשאתה צריך". רוזנקיאר ולולב מדגישים שעבודת המשרד לא נשענת על העובדים האוקראינים.
גם משה וארנה צור, מבעלי המשרד משה צור אדריכלים, נאלצים לייצא עבודה לחו"ל: "אנחנו עובדים עם אדריכלים מבלרוס", הם מספרים. "יש שם 7–12 אנשים שעושים עבורנו עבודה טכנית, כמו פירוט חדרי מדרגות או תכנון ממ"דים. אנחנו עובדים עם מתווך ישראלי שהתקשורת כולה נעשית דרכו, והוא מפקח על העובדים". גם במשרד צור מאשרים שעלותם של העובדים הללו היא "מחצית ממה שמקבל אדריכל שכיר בארץ".
"מעמדה של האדריכלות בישראל גוסס"
אבל מעבר לשיקול הכלכלי, ישנה ירידה ניכרת ביוקרתו של המקצוע. "זה לא רק מעמד האדריכל שפחת, אלא משהו רחב בהרבה: מעמדה של האדריכלות כעמוד תווך של התרבות שקע", טוען ההיסטוריון ד"ר צבי אלחייני, מייסד "ארכיון אדריכלות ישראל", שחוקר זה שנים את התרבות האדריכלית בארץ. "ביקורת נוקבת על תהליכים תכנוניים, שמשפיעים ושישפיעו על חיי כולנו, היא חיונית, אבל כיום היא כבר לא נשמעת. קשה לי להיזכר מתי לאחרונה התקיים פה פולמוס אדריכלי סוער, בטח כזה ששינה מציאות. חלק מהאינטלקטואלים הבועטים שעוד השמיעו קולות מעניינים לפני עשר ועשרים שנה התברגנו והפכו למתכננים ולמרצים בכירים, ונזהרים לבקר את הקיים משיקולים אינטרסנטיים. כך שלא רק מעמדה של האדריכלות גוסס, אלא גם השיח האדריכלי גווע כמעט לחלוטין".
"שקיעת האדריכלות היא חלק משקיעת התרבות הישראלית", אומר גם מיכאל יעקובסון, אדריכל וגאוגרף. "אין לך יותר אריה שרון, כמו שאין עוד יגאל תומרקין או אריק איינשטיין. זה כמו הפופ הנוסחתי שיש היום: היצירתיות הלכה והמקצוע נהפך טכני. הכל נראה אותו דבר. אנשים יצירתיים הולכים לתחומים אחרים. מי שיש לו שכל, הולך להייטק".
"המקצוע עובר מכזה שיש בו עומק לטכנאות", מסכים דוד קנפו, לשעבר יו"ר התאחדות האדריכלים. "זה קורה מפני שאדריכלות היא מקצוע שדורש זמן והבשלה, ואיש בישראל לא מוכן לשלם על הזמן הזה. לא מעריכים פה איכות".
התהליך הזה אינו ייחודי לישראל.
"באירופה יש בלמים היסטוריים ותרבותיים שמאטים את התופעה. אצלנו, בגלל שאין את החישוקים האלה, זה רץ יותר מהר. אין כבר אדריכלות ואין תכנון עירוני. מה שרואים היום זה הצבת אובייקטים במרחב. כדי לייצר בנייני H (טיפוס בנייה רוויה סטנדרטי) לא צריך להיות אדריכל, גם הנדסאי יכול לעשות את זה. וכשזה התוצר, הדימוי של המקצוע מתקבע בהתאם".
מי שמציג עמדה מתונה יותר בסוגיה הוא יובל יסקי, שותף במשרד יסקי אדריכלים, לשעבר מנהל המחלקה לאדריכלות בבצלאל, וגם בנו של אברהם יסקי, מהאבות המייסדים של האדריכלות המקומית. יסקי מודע היטב למיתוס האדריכל, אבל טוען ש"הוא נשחק כבר בשנות ה־70. היום יש גיבורים אחרים, ואלה הם אנשי ההייטק. אני חושב שלאדריכלות ולעיצוב איכותי עדיין יש ביקוש, כי אנשים נחשפים אליהם דרך האינסטגרם וטורי עיצוב. אנשי ההייטק האלה משתכרים היטב ויודעים להעריך עיצוב".
ועם זאת, גם הוא מודה שיש מחסור בעובדים: "הביקוש העצום, והבריחה של עובדים צעירים להייטק, הם עובדה שרירה וקיימת. מצד שני, אני שומע שדברים דומים קורים גם במקצועות אחרים, עורכי דין, מהנדסים ואפילו רופאים. ההייטק הוא קטר צמיחה משמעותי, ומה שהוא מציע, מבחינת תנאי שכר ושימור עובדים, רחוק ממקצועות אחרים".
באקדמיה יש אופטימיות: “נחזיר עטרה ליושנה”
הפיחות במעמד האדריכל הולך במפתיע עם הגידול בסטודנטים בבתי הספר לאדריכלות. כך למשל, במחלקה לאדריכלות באוניברסיטת תל־אביב היו בתש”פ, לפני שנתיים, 414 נרשמים, מתוכם התקבלו רק 84. בשנה אחריה, תשפ”א, נרשמו כבר 581 ובתשפ”ב נרשמו 611 סטודנטים. בכל שנה התקבלו רק 84. גם בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון המגמה דומה. בתש”פ היו 262 מועמדים ללימודים, בתשפ”א נרשמו 375 סטודנטים ובתשפ”ב 425. מתוכם התקבלו גם כן מעט: 97 בתש”פ ורק 75 בשנה הנוכחית.
יאשה גרובמן, דיקן הפקולטה, מעיד שכ־50% מבוגרי הארכיטקטורה בלבד נשארים בתחום. לדבריו, מאחר שהשוק “רותח” אין עכשיו סטודנטים לתואר שני מחקרי בתחום. הוא מודע היטב למעמד הנמוך של האדריכלים, אך הוא אופטימי: “תקציב התכנון לפרויקט, בכל העולם, הוא די דומה. אבל במקומות אחרים יש פחות יועצים, בעלי עניין, שלוקחים אחריות על הפרויקט. האחריות של האדריכל, המקצועית והכלכלית, הלכה וירדה במשך השנים. השינוי המשמעותי הוא המעבר ל־BIM, תכנון מבוסס מחשב. התוצר הוא קובץ שהוא התאום הדיגיטלי של הבניין שהולך להיבנות. כלומר, האחריות של מי שיוצר את הקובץ הולכת וגדלה. גם הסיכון הולך וגדל ולכן, התמורה של האדריכל, יוצר הקובץ, הולכת וגדלה. התהליך הזה, לדעתי, יגרום להחזרת עטרה ליושנה של מעמד האדריכל בעולם”.
האדריכלים נגד מתכנני הערים: מי ראשי לחתום על תב”ע?
בפברואר 2021 פנתה התאחדות האדריכלים לבג"ץ בבקשה להצטרפות להליך המתנהל בבית המשפט העליון, בדרישה לקבוע בצורה חד־משמעית כי רק לאדריכלים רשויים יש זכות להגיש תוכניות בניין עיר. הפנייה, העניינית לכאורה, מסתירה מאחוריה קרב קשוח מול מתכנני הערים.
תחילת הפרשייה במהנדס ומתכנן הערים מחמד קיימרי, שהגיש לוועדה המחוזית ירושלים תוכניות מתאר מקומיות שעליהן חתם. הוועדה המחוזית סירבה לקבל את התוכניות, וכתבה כי "בתוכנית הכוללת בינוי ועיצוב אדריכלי עליו להגיש נספח בינוי ערוך וחתום בידי אדריכל רשוי בלבד". קיימרי פנה בעניין לבית המשפט המחוזי, שבינואר 2020 קיבל את עתירתו.
מי שפחות התלהבה מהעניין היתה הוועדה המחוזית, שערערה לבית המשפט העליון. התאחדות האדריכלים, שביקשה להצטרף לערעור, הלכה צעד אחד קדימה ועמדה על כך שלא די שהמגיש יהיה אדריכל, אלא שיהיה אדריכל רשוי, כלומר אחרי תקופת הכשרה ומבחן. רק אדריכל רשוי, טענה ההתאחדות, הוכשר בהכנת התוכניות המתאימות, ורק הוא יכול להכין תשריט לתוכנית שישקף את הצרכים וכלל האינטרסים ויצמצם קונפליקטים. "מדובר בשפה שיש ללמוד אותה, לעבור הכשרה מקצועית ולצבור ניסיון בה, כמו בכל שפה".
תמי גבריאלי, יו"ר איגוד המתכננים, זועמת על התנהלות האדריכלים: "האמתלה להשתלחות במתכנני הערים היא רצונם של האדריכלים ליצור ייחוד פעולות בחתימה על תוכניות לאדריכל רשוי. יש להם אינטרס צר וניסיון להדרת המתחרים הפוטנציאלים. אנחנו טוענים, אחרי שעשינו מחקר בינלאומי, שאין הגדרה של ייחוד פעולות (פעולות שיוחדו לאדריכל רשוי — ג”נ) בתכנון ערים. חתימה על תוכנית יכולה להתבצע הן בידי מתכנן ערים וגם בידי אדריכל. למדנו תכנון ערים כדי שנוכל להכין תוכניות, מתוכנית ארצית ועד תוכנית מפורטת. האדריכלים אינם מתחרים שלנו, מדובר בדיסציפלינות משלימות".