השחקן ג’ון ברנטל בסדרה העיר הזאת שלנו | צילום: באדיבות YES
"העיר הזאת שלנו": דיוויד סיימון חוזר לבולטימור
במיני־סדרה החדשה והמצוינת “העיר הזאת שלנו" שבים היוצרים לעולם השחיתות והפשע של יצירת המופת שלו “הסמויה". היא מדביקה למסך ומצוינת כמו כל הסדרות האחרות של סיימון, אך גם היא לא יכולה להתחרות במקור - היא עומדת בפני עצמה
כמעט 20 שנה אחרי יציאת "הסמויה", הסדרה שנחשבת למי ששינתה את פני הטלוויזיה, ואת האופן שרבים מתייחסים למערכות גדולות פוליטיות, עירוניות, משטרתיות ושל פשע מאורגן כייצוגים טלוויזיוניים ובכלל, חוזרים היוצרים של הסדרה הגאונית ההיא, דיוויד סיימון וג'ורג' פלקאנוס, לעיר בולטימור, שבה התרחשה "הסמויה" ולמשטרה ולשחיתות שם. הסדרה מבוססת על ספרו של כתב "הבולטימור סאן" ג'סטין פנטון, ששמו כשם הסדרה “We Own This City“ — גם זו חזרה למורשת של סיימון שהיה כתב של אותו עיתון, ויצר גם את "רצח מאדום לשחור", מין גרסה מוקדמת ל"סמויה".
קראו עוד בכלכליסט:
הסדרה החדשה עוקבת אחר וויין ג'נקינס (ג'ון ברנטל, "המתים המהלכים"), שוטר אלים ורקוב עד היסוד, שבמשך שנים, עד 2017, הוא וצוותו, וכן שוטר אלים אחר, דניאל הרסל (ג'וש צ'ארלס, "האישה הטובה"), הטילו אימה על אזרחי העיר. השלטונות אפשרו את ההתנהגות הזאת, למרות עשרות התלונות שהוגשו נגד השוטרים, מתוך אמונה שהם חיילים מסורים ל"מלחמה בסמים", ניסוח פוליטי שהוחדר לשיח התקשורתי ושהיוצרים בזים לו; וכי אותם שוטרים עזרו בהטיית הסטטיסטיקה של נתוני הפשע, המוכר לכל חובב "הסמויה" כ־Juking the stats. כל זה הסתיים הודות לפעילות של יחידה שהאזינה לשוטרים הרעים והצליחה להעמיד אותם לדין — מידע שנמסר כבר בתחילת הסדרה בת ששת הפרקים.
החזרה לבולטימור יכולה להיראות כאילו מדובר בהמשך של "הסמויה". השפה החזותית, הפתיח הקולאז'י, המוזיקה, השידור ב־HBO (אצלנו ממחר ב־HOT, yes וסלקום TV), כל אלה נמצאים בסדרה החדשה. יש בה שחקנים מהסדרה המקורית כמו ג'יימי הקטור, שאז היה ברון הסמים מרלו סטנפילד וכאן הוא שוטר ישר, ודילייני ויליאמס, שוטר ציני אז שקודם בסדרה הזאת למפכ"ל מיואש. בתי הלבנים האדומות עם החלונות האטומים בדיקט, הם אותם הבתים; המשרדים של השוטרים גם הם באותם בניינים חדישים. במקום טלפונים ניידים חד־פעמיים (burners) הפושעים עוברים לפייס־טיים בידיעה שאז אסור לשוטרים להמשיך בהאזנה, כי הטכנולוגיה אולי השתנתה אך שיטת הפעולה דומה, והשוטרים ביחידה המיוחדת — הפעם של ה־FBI — מסורים ורודפי צדק כמו אז. ובכל זאת חשוב לציין כי זאת לא המשכה של אותה הסדרה.
ראשית, "הסמויה" היתה סדרה ארוכה, בת חמש עונות, שעשתה מהפכה בתפיסה של איך אפשר לספר סיפור, כיצד מעלים אותו על המסך, ואפילו איך מתייחסים לטובים ורעים בסדרות משטרה. היא הכניסה שפה ופילוסופיה שאחריה הכל השתנה, והיא עלתה בתחילת שנות ה־2000 על רקע נוף טלוויזיוני הצמא לתוכן איכותי. גם יצירותיו האחרות של סיימון במשך השנים אחרי "הסמויה" — "טרמי", "דרוש גיבור", "הצמד" — היו מעולות וחשובות. הן סיפרו סיפור מצוין, עם דמויות חזקות ומסר חברתי, המהלך על קו דק של הטפה, מבלי לחצות אותו, ולא הגיעו למעמדה. "העיר הזאת שלנו", נכתבה מראש כסדרה קצרה בת עונה אחת. היא מדביקה למסך ומצוינת כמו כל הסדרות האחרות של סיימון, אך גם היא למרות ההתכתבות המובהקת עם המקור, לא יכולה להתחרות בה או להמשיך אותה, היא עומדת בפני עצמה.