"בזמן שעמדתי בשער אנשים נשלחו אל מותם"

זו היתה שעת בוקר מוקדמת של חודש נובמבר באושווינצ'ים. הטמפרטורה נשקה לאפס מעלות ואף אדם לא נראה ברחובות העיר הפולנית הקפואה.

ערפילים כבדים כיסו את שבילי היער הסמוכים לנהר הסולה ושכבותיהן הרבות של העלים הצבעוניים שהיו פזורים על הקרקע כוסו בשכבת קרח דקה ושברירית שנסדקה תחת נעלי הריצה שלי. מי הנהר האפורים וזרימתם השלווה והאיתנה בשולי היער הצליחו להסתיר היטב את סודם האפל והנושן. הררי עצמות האדם הגרוסות והאפר האנושי שנשפכו אליהם ממחנה אושוויץ הסמוך, קבורים עמוק בקרקעית, או שמזמן נסחפו בזרם.

המחשבות היו בלתי נמנעות באותה ריצת בוקר. לפני הביקור שלי במחנה חשתי צורך עז לצאת ולנסות להבין במעט מה ראו האסירים בסביבתם. גם מי שהובלו למחנה המוות ולעבודת הפרך בתקופה זו של השנה חוו בוודאי בכל בוקר את הערפל שכיסה את הגדרות והביתנים וחשו את הקור המקפיא והמשתק שאיתו נאלצו להתמודד בניסיון נואש לשרוד רק עוד כמה ימים בתחילתו של החורף הפולני הקשה.

אבל בתוך כל המציאות האכזרית שקטלה את חייהם של יותר ממיליון קורבנות במחנה, התקיים גם עולם מעט פחות מוכר ומדובר שתועד בעיקר במסמכים ובספרי זיכרונות אישיים. עולם שבו מתקיימים קרבות אגרוף בין האסירים (ולפעמים גם מול הסוהרים), משחקי כדורגל שגורל המשתתפים לעתים מונח בהם על הכף, ותרגילי כושר ומשמעת מתישים ואינסופיים בקור העז.

כפפת אגרוף ששימשה אסירים באושוויץ ומוצגת בתערוכה. המשך לשגרה התרבותית והחברתית לפני המאסר | צילום: Łukasz Lipiński

במקרים רבים מדי אותה רוטינת תרגילים סדיסטית אשר כונתה לאחר המלחמה "פסאודו־ספורט" החישה את מותם של אסירי המחנה כששימשה בתור אמצעי ענישה שמטרתו לדרדר את מצבם הפיזי. היא לא נחסכה כמעט מאף אחד וחויבו בה גם נשים וילדים. היא קוימה גם בחורף האכזרי, כשהאסירים מזי הרעב, החולים המותשים, לבושים במדים דקים במקרה הטוב. קשה להבין כיצד מישהו יכול היה לשרוד פעילות כלשהי בתנאים ירודים שכאלה.

אך היה גם ספורט אמיתי. על פי רנאטה קוצ'יק, אוצרת התערוכה החדשה "ספורט ואתלטים במחנה אושוויץ", אשר מוצגת כעת במוזיאון המחנה, "אף שפעילות ספורטיבית לא היתה דבר נפוץ ונגיש במחנה, ואף על פי שההשתתפות בתחרויות ספורטיביות הותרה רק לאסירים שמצבם אפשר הוצאה אנרגטית נוספת, מידע רב שהתפרסם לאחר המלחמה מצביע על כך שלספורט כן היה תפקיד חשוב, שלעתים סייע לעוסקים בו לשרוד". לחלק מאסירי המחנה, בהם ספורטאים מקצועיים, שימש הספורט גם המשך לשגרה החברתית והתרבותית שאותה קיימו בטרם הובלו למחנה.

מחומרים ארכיוניים שנאספו ומוצגים עתה בתערוכה, מלבד קיומם של משחקי כדורגל וקרבות אגרוף שהיו פופולריים למדי בקרב אסירי עבודה גרמנים ופולנים במחנה, תועדו מעת לעת גם משחקי כדורסל וכדורעף, קרבות היאבקות ואפילו תחרויות שחייה, כדורמים וקפיצה למים. תחרויות אתלטיקה קלה גם התרחשו לעתים. "האסירים זכרו ותיעדו את הקרבות והמשחקים כמשהו שלא רק גיוון להם את השגרה", מספרת קוצ’יק, "אלא גם כמשהו שהשפיע עליהם לטובה מבחינה מנטלית". אולם על פי האוצרת, קיום פעילות ספורטיבית כלשהי היה תלוי ראשית במצב הכללי במחנה, במצבם הגופני של האסירים באותה תקופה וכמובן בהסכמתם של קציני האס.אס. זו ניתנה בעיקר לבעלי קשרים ומיוחסים, או לאסירים שיכלו למלא פונקציה חשובה למחנה.

העובדה אולי הכי חשובה לזכור היא שקיומה של כל פעילות ספורטיבית במחנה אושוויץ בירקנאו תמיד התרחשה לצד ההשמדה השיטתית וההמונית. לעתים בו בזמן שהנאצים רוצחים אלפי יהודים במחנה בכל יום. אחת הדוגמאות לכך, המובאת בתערוכה באופן בולט, היא סיפורו הבלתי נתפס של תדאוש בורובוסקי תחת הכותרת "האנשים שהלכו הלאה".

בורובסקי היה אסיר פוליטי פולני באותם הימים וסיפורו עוסק במשחק כדורגל הזוי במיוחד שהתקיים במחנה מספר 2. בורובסקי עמד כשוער במשחק הזה והמגרש, כך הוא מעיד בזיכרונותיו הכתובים, נמצא מטרים ספורים מרציף הרכבת וממשרפה מספר 3 הידועה לשמצה. "זה היה יום ראשון", כתב, "עמדתי עם הגב לרציף. הכדור עף החוצה והתגלגל לגדר. רצתי אחריו ובזמן שהרמתי אותו הסתכלתי אל עבר הרציף. רכבת בדיוק הגיעה. אנשים החלו לרדת ממנה באיטיות אך ללא הפסקה. לאחר מכן הם התיישבו על הדשא ובהו בנו. אני בינתיים שבתי למגרש וחזרנו שוב לשחק. הכדור עבר מרגל לרגל וכעבור כמה רגעים שוב נבעט לכיווני. הדפתי אותו לפינה והוא התגלגל על הדשא אז ניגשתי להביאו פעם נוספת. אולם הפעם כשהרמתי אותו, נעמדתי והייתי בהלם: הרציף היה ריק לגמרי מאדם. בעטתי את הכדור חזרה לפינה השנייה. 3,000 איש הומתו בגז בדיוק מאחורי גבי".

התערוכה תוצג במוזיאון מחנה אושוויץ בירקנאו עד מרץ 2023, ובקרוב יהיה ניתן לצפות בה גם בגרסת אונליין באתר המוזיאון.