השחקניות קרן צור וגילה אלמגור מתוך ברלין | צילום: יוסי צבקר
"אין דבר יותר יהודי מקומדיה על ברלין"
מה קורה כשניצולת שואה שנשבעה ש"לא תדרוך לעולם על אדמת גרמניה" מתגלגלת לברלין, מתאהבת בעיר ולא רק בה? המחזאי אילן חצור כתב על כך קומדיה בכיכובה של גילה אלמגור. "הנושא לא קומי אבל זו בעיניי הדרך הנכונה ביותר להסתכל על האבסורד"
תקומה היא ניצולת שואה שנדרה נדר לא לדרוך לעולם על אדמת גרמניה. כשהיא שומעת שבתה ונכדה המתגוררים בברלין עומדים לקבל אזרחות גרמנית, היא אומרת "על גופתי המתה" ושוברת את הנדר. היא נוחתת בביתם באמצע הלילה ותובעת בתוקף שיוותרו על האזרחות, אלא שאז קורה לה הדבר האחרון שדמיינה. היא מתאהבת.
קראו עוד בכלכליסט:
זה סיפור המסגרת של הדרמה הקומית "ברלין" שכתב וביים אילן חצור ועולה בימים אלה בתיאטרון העברי, בכיכובם של גילה אלמגור, קרן צור, יגאל עדיקא, לואי נופי, ניר כנען ואברהם הורביץ. הסיפור מפותל אף יותר אלא שכל חשיפה נוספת היא בגדר ספוילר. זה המחזה השלישי של חצור בתיאטרון העברי.
ברלין הוא למעשה מחזה שני בטרילוגיה שהחלה ב"סבוטאז'", בכיכובו של שלמה בראבא, המספר על בית אבות בימים שלפני טקס יום השואה. כשהגיבור מגלה שיש משתתפים צפון־אפריקאים בטקס, הוא קם וטוען שלא היתה שואה בצפון אפריקה וזה מעורר את השדים אצל כולם. "לגיבור ניצול השואה שאותו מגלם בראבא יש בת שחיה בברלין והנושא לא טופל מעבר לזה. אז בברלין הפכתי את הגיבור לגיבורה", מספר חצור.
"נדחפו להם לשואה"
"בכל שנה בתקופה הזו בדיוק אני כותב ומביים את טקסי יום השואה והזיכרון ביישוב שאני גר בו, בנימינה. לפני חמש שנים הגעתי לחזרות עם שורדי השואה וגיליתי ששליש מהם יוצאי צפון אפריקה שבשנים האחרונות החליטו להכניס אותם לטקסים בעקבות מאורעות שעברו סביב מלחמת העולם השנייה. ניצולי השואה הוותיקים האשכנזים לא אהבו את זה שמישהו נדחף להם לאירוע ועיקמו את הפרצוף ומזה נולד ‘סבוטאז'’. במחזות שלי אני תמיד מחפש את הקונפליקט, בעיקר את ההתנגשות של הערכים והמיתוסים שאנחנו חיים בהם".
“ברלין” מבוססת על סיפור אישי?
"הרקע המשפחתי שלי לא מהאזור הזה, אבל זה כן בהשראת זוגתי שאבא שלה היה ילד בשואה. הרבה מהאפיון שלו והיחס שלו לילדים נכנס שם ביחס בין תקומה לבתה. הוא עשה חרם על ברלין, ואז למורת רוחו אחת מבנותיו עברה לגור בה עם משפחתה בעקבות העבודה של בעלה. במשך כמה שנים הוא לא הגיע ובסופו של דבר כשהוא נשבר ובא לבקר — הוא חזר אחרי שלושה שבועות מאוהב בגרמניה: מבסוט מהמחירים, משבילי האופניים, מהתחבורה ומהיחס לאנשים מבוגרים. הוא ביקר בה עוד כמה פעמים. יש יסודות לא־אוטוביוגרפיים שלי, אבל מהמשפחה, וגם העיסוק במעיין הבלתי נדלה שקוראים לו השואה ומדינת ישראל ואיפה אנחנו צריכים לגור ואיפה העתיד שלנו".
לדבריו, ההצגה סבלה "מכל גל קורונה אפשרי והודות לתיאטרון העברי היא יצאה והקהל מגיב לה נהדר. גילה היא תופעת טבע, משחקת בגילה תפקיד ראשי ש־80% מהטקסט עליה ומובילה את המחזה הזה יחד עם קרן צור הנהדרת ושאר השחקנים המצוינים".
רק כשההצגה עלתה, הבין חצור שזה בעצם מחזה על אימהות. "יש אמא ובת, אמא ובן ואמא שלישית שזו המולדת שמתדפקת על הדלת — אם תרצי אמא אדמה".
חצור (57) כתב את המחזות "מבקר המדינה" (על פי "רביזור" מאת גוגול) שעלה בגרסאות שונות ובימים אלה עולה בעיבוד חדש ומעודכן בתיאטרון החאן. ב־1990 עלה מחזהו המצליח ביותר "רעולים" המביא את סיפורה של משפחה פלסטינית על רקע ימי האינתיפאדה הראשונה, שתורגם והוצג במאות הפקות בעולם, כולל באוף ברודוויי. עוד כתב את "ז'קו", "קיזוז", "ברית מילה" ו"מלחמה על הבית" שגרפה את פרס הקומדיה הטובה ביותר.
"אני לא דור שני אבל יש לי משיכה להיסטוריה היהודית. כשהייתי בפולין במסגרת הפקה בתיאטרון ליד לובלין, זוגתי הנחתה אותי לפי תיאורים של אמה להגיע לבית של סבתא שלה בְּחֵֶלְם. לקחתי איתי שחקן דובר פולנית, ביקרנו בארכיון של חלם והגענו לבית שלה ואפילו ראינו את החור של המזוזה. יש לי איזה חיבור מאוד חזק לדבר הזה".
"ההגירה לגרמניה נבלמה"
כשחצור נשאל מה דעתו על ההגירה של הצעירים היום לברלין, הוא משיב שלדעתו "התופעה לגמרי נבלמה. גם לא כתבתי את זה בעקבות גלי ההגירה לשם. ככותב אני מחפש את המקומות האלה שיש בהם העוצמה, ההתנגשות הזו בין העניין הלאומי, הצורך שלנו להמשיך את הדבר הזה, לבין הצורך לצאת מפה ולברוח מסיר הלחץ המטורף הזה שאנחנו חיים בו. יש לי בן קצין בצבא ובת נערה וכמות החרדות שהורים צריכים להתמודד איתן במדינה באמת אדירה. מצד שני אין לי דרכון זר, אני כותב רק בעברית, אני מרגיש פה הכי בבית בעולם ואני חי בתוך ההיסטוריה היהודית שאני מאוד אוהב. כולנו פה נמצאים על הציר של אהבה־שנאה. מקום שמוכנים לתת עליו את החיים שלנו, אבל רוב הזמן מתעבים אותו ואת האנשים בו".
ואם עוסקים בקונפליקט, בחרת גם לצוות לבת בן זוג ערבי?
"זה בעצם מעצים ומהדהד את הקונפליקט. כמו שכתב המשורר הדגול מאיר אריאל 'בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה'. גם בברלין. לאמא יש הסוד שלה ולבת הסוד שלה עם בן הזוג הערבי. כתיבה דרמטית הרבה פעמים יושבת על סודות".
כשגילה אלמגור נשאלת על התפקיד היא אומרת ש"תקומה היא דמות שבאה למשימה מאוד החלטית והחיים מתהפכים עליה, מה שקורה לפעמים. אני לא שופטת אף אחד, אבל אני מכירה הרבה אנשים שאמרו שלא ידרכו על אדמת גרמניה וכל אחד מסיבותיו הגיע לשם בסוף דרך.
"אחת הדרכים לתקוף נושא כזה היא עם הומור וזו הבחירה של אילן וזה נהדר. זו יצירה שהוא כתב וביים, ועם זאת, הוא נתן לשחקנים את החופש לנסות לעשות דברים בדרכם. פתאום הכל מתחבר וגם הקהל מאוד אוהב, זה מתובל בהרבה הומור וצוות שחקנים מצוין והכל יחד יוצר מן הרמוניה מאוד טובה".
כשחצור נשאל למה החליט להתייחס לסוגיה בדרך קומית, הוא משיב בשאלה: "יש יותר יהודי מזה? זו בעיניי הדרך טובה להעביר סיפור ודרך נכונה להסתכל על העולם. הנושאים הם לא קומיים אבל זווית ההסתכלות, הסיטואציות והאבסורד הם בעיניי הכלי הכי טוב. זו למעשה דרמה קומית, יש רגעים דרמטיים אבל תמיד משהו בדיאלוג קליל יותר גם כשהנושאים כבדים. יש בה גם אלמנטים של קומדיה רומנטית שזה סגנון שלא כתבתי בו עד עכשיו".