מתוך הסרט סבוטאז' | ציורים: אביץ (אבי א.כץ)
"סבוטאז'": סרט יוצא דופן על אסירות יהודיות באושוויץ שסיכנו עצמן כדי להרוס את המשרפות
אסירות יהודיות צעירות במפעל התחמושת באושוויץ־בירקנאו סיכנו את חייהן כשחיבלו במכונות המפעל והגניבו אבק שריפה ששימש להרס המשרפות. סיפור הגבורה יוצא הדופן שלהן נחשף בסרט התיעודי "סבוטאז'" בכאן 11. "התייחסתי לזה כאל סרט אקשן. זה סיפור מטורף, עם כל התפניות והדמויות שיש בכל סרט הוליוודי", אומרת הבמאית נועה אהרוני
קבוצה של נשים צעירות, אסירות במחנה אושוויץ־בירקנאו, נלקחה בשעת מאסרה לעבוד במפעל תחמושת של הנאצים. עד מהרה הבינו הנשים הללו כי הן בעצם מניעות את גלגלי הרייך השלישי, "תורמות לניצחון השטן", וניסו לחבל בהם — אף שפעולה כזו משמעה גזר דין מוות. בתחילה גרמו הנשים לתקלות ייצור במפעל. כל מחלקה חיבלה בדרכה, עד שהנהלת בית החרושת קיבלה מכתבים עם תלונות שהתחמושת לא מתפוצצת כשצריך או שהיא מתפוצצת לגרמנים בידיים. הנשים הללו הוכו באכזריות, למען יראו וייראו. אבל במקום לחדול מפעולתן הן השתכללו בעזרת המחתרת שפעלה במקום וסייעו בהברחת אבק שריפה מהמפעל החוצה, תוך סיכון חייהן, והעברתו בחשאי לאנשי ה"זונדרקומנדו" — יהודים שעבדו בתאי הגזים ובקרמטוריום.
קראו עוד בכלכליסט:
הסרט התיעודי "סבוטאז'" (חבלה) של הבמאית נועה אהרוני, שיוקרן היום בכאן 11 ועוקב אחר מעשי הגבורה של האסירות מאושוויץ, בנוי מרצף של עדויות, שנמסרו בשנות ה־90 על ידי ניצולות המחנה, וכוחו בצמצום ובמיקוד שלו. הנשים הללו מרשימות, רהוטות, ויחד מספרות את כל פרטי הסיפור המצמרר בישירות כמעט סטואית. "התייחסתי לזה כאל סרט אקשן", אומרת אהרוני. "זה סיפור מטורף, עם כל התפניות והדמויות שיש בכל סרט הוליוודי". חוץ מהסוף הטוב, כמובן. הסרט מסופר דרך עיניה של אנה ויסבלום היילמן, הצעירה שבבנות (בת 14 אז), שכתבה יומן בזמן השהות במחנה, ושיחזרה אותו חצי שנה אחרי המלחמה — כי הוא נשרף במחנה, ושל נשים אחרות שהיו איתה במחתרת. הסרט מלווה בקטעי אנימציה ומתאר סיפור על גבורה ואחווה נשית, וגם מתאר את שגרת החיים הנוראה, מבעד לעיניהן. תיאור, שכמו סיפורי המחתרת שלהן, לא סופר.
הסרט מתחיל מהגעתן של אנה ויסבלום (14) ואחותה אסטושיה ויסבלום (18) ממיידנק למחנה המוות אושוויץ־בירקנאו, בספטמבר 1943. הוא ממשיך במסר המועבר מאחת החברות במחתרת היהודית באושוויץ אל אסטושיה, ובו בקשה ממנה להבריח אבק שריפה עבור המרד המתהווה. אסטושיה מהססת ואנה משכנעת אותה "אם נגזר עלינו למות, לפחות שלמוות שלנו תהיה משמעות", היא אומרת. אסטושיה רוקחת תוכנית הברחה מדוקדקת. ב־7 באוקטובר 1944 פורץ המרד, אנשי הזונדרקומנדו מפוצצים את קרמטוריום מספר 4.
שאריות אבק השריפה מובילות את חוקרי הגסטפו אל הנשים העובדות בחדר אבק שריפה במפעל. הנשים עוברות עינויים קשים, אך לא נשברות. חייהם של עשרות חברי וחברות מחתרת נוספים ניצלו בזכות גבורתן והקרבתן. ב־6 בינואר 1945, שבועיים לפני שחרור המחנה בידי הצבא האדום, נתלות ארבע האסירות הצעירות. מפקד מחנה הנשים, פרנץ הסלר (המכונה “אבא הסלר”, ונראה בסרט בכל אבהיותו בתצלום כאשר מאחוריו עגלה עמוסה בגופות), נושא נאום ומביע את אכזבתו העמוקה מ”הבנות שלו”, שבגדו בו ועשו “מעשה סבוטאז’”.
“אנה כתבה על הכל, על הילדות שלה ושל אחותה, עד ההוצאה להורג”, אומרת אהרוני, “כי היא לא נכחה בה. שתי חברות של מרתה, מי שהצילה אותה, לקחו אותה משם כדי שלא תראה איך תולים את אחותה”.
אהרוני, בת 50, היא במאית ותסריטאית. הסרט העלילתי הראשון שלה “עד סוף הקיץ” זכה בפרס פסטיבל חיפה ובציון לשבח בפסטיבל הנשים ברחובות. סרטה התיעודי "ילדי הצללים", על ילדי דור שני לניצולי שואה שחוו התעללות מידי הוריהם, זכה בפרס הפורום הדוקומנטרי.
"הסיפור הגיע אליי"
כשהיא נשאלת איך הגיעה לסיפור, משיבה אהרוני: "הסיפור הזה הגיע אליי. המפיק והבמאי לוי זיני שמע על הנשים מעדות של חוקר השואה ישראל גוטמן במשפט אייכמן. הוא הזכיר את רוז'ה רובוטה, מנהיגת המרד ואחת מארבע הנשים שנתלו במחנה ההשמדה בגלל המעשה, והתחיל לעשות את הסרט הזה. באיזשהו שלב הוא הבין שצריך שאישה תעשה אותו ופנה אליי.
"כשאני נכנסתי לתמונה שיניתי את הקונספט. החלטתי לשים את הנשים והעדויות בקדמת הבמה ללא סיוע של סוכני זיכרון: הילדים והנכדים של הניצולים. רציתי לספר את הסיפור של המחנה ומה שקרה שם, כאילו היינו שם. הפתיע אותי שלא שמעו על המקרה. הסיפור של המרד של הזונדרקומנדו מוכר. ישנו הסרט הנפלא 'הבן של שאול' של לאסלו נמש שזכה באוסקר. אבל מי סיפקו להם את אבק השריפה? זה לא סופר. הרי הם לא היו יכולים לחולל את המרד ללא הנשים, והחלק הזה של ההיסטוריה כאילו נמחק, וזה מקומם, רציתי לתת לעדויות לדבר בעד עצמן.
"התחקירנית שלנו ענת קם עבדה לילות כימים כדי לחפש עדויות בארכיונים של ספילברג, ביד ושם ובמוזיאון השואה בוושינגטון. לשמחתי היא מצאה. אנה היא גיבורה חד־פעמית".
את מסכימה עם לוי זיני שאישה היתה צריכה לעשות את הסרט הזה?
"כן. אני באמת חושבת שהסתכלות של אישה היא שונה. אפילו בדברים הקטנים, כמו התיאור שלהן יושבות ומפטפטות מאחורי הבלוקים. לא יודעת כמה זה היה תופס את העין של גבר, אבל אני זיהיתי בזה את החברות של הנשים. וגם בדברים הכואבים: זה שאנה לא הסכימה להוריד את התחתונים, כי היו לה פצעים מוגלתיים. גברים ונשים רואים דברים אחרת גם בתחום הזה".
גם "אהבה זאת לא היתה", זוכה פרס דוקאביב מ־2020 על מחנה ההשמדה של מיה צרפתי, עושה שימוש באנימציה.
"הסיבה פשוטה לכאורה: הרי לא נעשה עכשיו המחזה של האירועים באושוויץ. אין לנו תקציב לזה. יש מי שחושבים שאפילו ההמחזות שעשו במאים כמו ספילברג או פולנסקי היו בעייתיות. בנוסף, השימוש באנימציה עוזר בהזרה. רצינו להתרחק מהריאליזם, אז הכל מצויר ביד גסה, עד כמה שניתן, בלי הרבה רקעים, נקי ובהיר כי הסיפור כל כך קשה ובלתי נסבל. הנאיביות היא גם קונטרה למה שמסופר בעדויות. ואולי זה מאפשר להכיל את הסיפור הנורא".
אהרוני עשתה כבר שני סרטים על השואה. האם זה מקרי? "האמת שכן. הכל התחיל בזה שרציתי לעשות סרט על העברה בין־דורית. זה נושא שמעסיק אותי מאוד. הפיצ'ר הראשון שלי עוסק בחיים ובטראומות שהורים מעבירים לילדיהם. ואז בסרט הדוקומנטרי רציתי להעמיק בזה. מה יותר טראומתי מהשואה?".
"כולנו נושמים שואה"
אהרוני מספרת שלמדה פסיכודרמה באותה עת "והמורה שלי, יעקב נאור ז"ל, סיפר על העברה בין־דורית של הורים שהיו בשואה. בגלל שהסרט שלי זכה להרבה הצלחה וזכה בפרס הפורום, נהייתי קצת מומחית. זה שם אותי במשבצת, ואז לוי זיני פנה אליי. אני לקחתי את זה כי זה היה סיפור נשי, על בנות שהיו במחתרת ושילמו על כך בחייהן. זה עניין אותי מאוד".
יש לך חיבור משפחתי לנושא?
"במדינה שלנו לא צריך להיות דור שני בשביל לנשום, לראות ולחוות שואה, היא מושרשת בכולנו. אנחנו נושמים ושואפים את זה בכל טקס ובכל יום זיכרון. הסבים מצד אמא שלי עלו מפולין לפני המלחמה. מלבדם היתה רק אחות של סבא, ובן דוד של סבא. זה מה שנשאר מהמשפחה. לא חוויתי שואה, אבל היה ברור שהסיבה שיש לי משפחה כל כך קטנה זה בגלל השואה. יש בבית תמונה של סבתא עם האחיות שלה, משפחה דתית מרובת ילדים, והיא נותרה לבדה מכולם".