הפסל Brick House של סימון לי הביאנלה בוונציה | צילום: AFP
זוועה ויופי בוונציה: הביקור בביאנלה מותיר תחושת גודש ובלבול
הביאנלה בוונציה, אירוע האמנות החשוב בעולם, מציב במרכזו השנה אמנות נשית, וחושף עשרות יוצרות עכשוויות והיסטוריות שרבות מהן לא זכו להציג עד כה על במה מרכזית. אך למרות אוצרות מקורית ואמיצה הביקור בתערוכות מותיר תחושות של גודש, בלבול ולעתים גם פשטנות
הרלבנטיות של הביאנלה הנוכחית בוונציה היא בהיותה מראה מדויקת לרוח הזמן. הביאנלה הקודמת, שהתקיימה לפני שלוש שנים (עוד לפני המגפה), שיקפה מצב ביניים בין עבר נוסטלגי לעתיד דיסטופי, והתערוכה המרכזית בה, "May you live in interesting times", התגלתה כנבואה שהתגשמה זמן קצר אחר כך, עם הקורונה וכל מה שבא בעקבותיה. התערוכה המרכזית הפעם משקפת מצב של חרדה, אובדן דרך, עיסוק במצבים דיסטופיים, היברידיות, כמו גם חזרה למקורות, געגוע למגע ולטבע, לשבטיות ולפשטות. זוהי ביאנלה מפורקת, מהורהרות ועצובה, ובעיקר כזו שמשאירה אותך עם שאלות רבות ותחושה של גודש ובלבול.
קראו עוד בכלכליסט:
רבות דובר על הרוב הנשי בתערוכה המרכזית של הביאנלה, ״חלב החלומות״ (שם הלקוח מכותרת ספרה של האמנית הסוריאליסטית ליאונורה קרינגטון), שאצרה ססיליה אלמנדי. משתתפות בה אמניות (ומעט אמנים) ממקומות ותרבויות שונות, רבות מהן לא מוכרות ורבות מהן לא הציגו עד היום בתערוכה מרכזית. יש בה חיבורים מעניינים ובין־דוריים בין חלוצות המאה ה־19 וראשית הסוריאליזם לבין אמניות ואמנים עכשוויים. יש בה הפגנה של עשייה מגוונת, מרשימה ורבת־שנים, והיא מוכיחה — את מה שרבים כבר יודעים — שתמיד היו אמניות טובות אך רק מעט אוצרים/ות ובמות שנתנו להן מקום.
הפילה שבחדר
התערוכה המרכזית מוצגת בשני אתרים ובשניהם קרה לי דבר דומה. בהתחלה פתיחה מעלפת — בג׳רדיני עם פסל מרשים של פילה בגודל אחד על אחד בחדר מוקף מראות של קתרינה פריץ׳, ובארסנלה הפסל המונומנטלי “Brick House” של סימון לי (שזכתה בפרס האמנית הטובה ביותר של הביאנלה). אך ככל שהמסלול נמשך ובו עבודות רבות מלהכיל, התחלתי להתעייף ולאבד ריכוז. לצד עבודות מצוינות ומפגש מרגש עם עבודות קנוניות ומוזיאליות של אמניות חלוצות, כגון הצלמת קלוד קהון והציירת סוניה דלווי, התחלתי להרגיש שהתערוכה הופכת למין מצגת של כל מה שמגדיר אמנות נשים: שימוש בקראפט, בטקסטיל, ההקבלה בין הגוף הנשי לטבע ולאדמה, העיסוק באימהות ובגוף הנשי ככלי קיבול. כלומר, כל השפה החתרנית שבה השתמשו אמניות במאה ה־20 וה־21 כדי לקרוא תיגר על תולדות האמנות הגברית, הפכה לתצוגה כמעט פשטנית. עם זאת, אני מצדיעה לאוצרות אמיצה, רבת־היקף ולא קוהרנטית, שחיברה באופן מקורי בין ישן וחדש, השתמשה בתצוגה מגוונת מאוד, והביאה לקדמת הבמה עשרות יוצרות שמעולם לא הוצגו בתערוכות מרכזיות.
מתוך מגוון העבודות האינסופי בחרתי כמה שהרשימו אותי במיוחד: הפסל של סימון לי “Brick House”, שהוצג לראשונה בניו יורק, מתאר אישה שחורה מברונזה המתנשאת לגובה 16 מטר, שיערה קלוע לצמות ועיניה מוסתרות. הוא דוגמה נהדרת לאחת המגמות הרווחות היום — פוליטיקת הזהויות, שבמסגרתה אמנים ואמניות שחורים עוסקים בזהות, בהיסטוריה ובתרבות שלהם. עם זאת, לרגעים, לא מעט עבודות בארסנלה שעסקו בדיוק בנושא זה הרגישו כמו רכיבה על הגל של אותה מגמה, כולל התערוכה המאכזבת של סימון לי, שהציגה במקביל תערוכת יחיד בביתן האמריקאי.
התערוכה של הציירת פאולה רגו, ילידת 1935, שזוכה לאחרונה להכרה ולהערכה (בשנה שעברה הציגה תערוכת יחיד בטייט, בלונדון), משקפת את איכויותיה של האמנית הוותיקה. רגו מתמקדת בדמויות נשיות, בילדים, בחטאים, בסצנות מהיום יום שנעות בין הטריוויאלי למבעית. הנשים שלה הן גדולות ורחבות, מלאות הבעה וחזקות, לעתים חייתיות וגרוטסקיות. הילדים מזכירים את מקס ומוריץ המפלצתיים ולא סתם — רגו מושפעת מאגדות ואיורים. האלימות בתוך המרחב הדומסטי, הביתי, המגן והמוגן לכאורה, חוזרת בישירות נוקבת גם במיצב הווידיאו המהפנט והמצמרר ״The Parents' room״ של דייגו מרקון. על רקע חדר שינה שר אב המשפחה על רציחת אשתו, שני ילדיו והתאבדותו שלו. הדמויות נראות ספק אנושיות ספק בובתיות ומעוררות תחושה של מוזרות וקריפיות, ואם העבודה הזו נראית לכם הקצנה של החיים, אז היא לגמרי לא.
טבח וחלקי פנים
נקיטת עמדה, דיבור ישיר ואף בוטה נוכחים בלא מעט מתערוכות הלוויין השנה: למשל בזו של אניש קאפור, שפחות אהבתי, המוצגת באקדמיה של ונציה ומרגישה לפחות בהתחלה ככניסה לבית מטבחיים (בהמשך כבר מוצגות העבודות השחורות המינימליסטיות). גושי צבע בכמויות, לבנים, שחורים ואדומים, מרוחים על הקיר, מדממים על הרצפה, יוצרים מראה של טבח וחלקי פנים של גוף. הישירות הזו היא דווקא בעוכרי התערוכה, ועם זאת, לקאפור היה כנראה משהו דחוף להגיד באופן התצוגה. חזק הרבה יותר מביקורת העוסקת בגבולות הטעם הטוב ובאופני תיווך ותצוגה ואין ספק שהוא גם יכול להרשות לעצמו: הוא אניש קאפור.
גם בתצוגה של אנסלם קיפר, בארמון הדוקלה, יש אמירה ישירה על מלחמה, מוות ואכזריות. אך מלאכת האוצרות המופתית, הציורים העצומים גדולי הממדים ומדושני הצבע, והאובייקטים המשולבים בהם — בגדים, עגלות, שורשים, אדמה, פחם ועוד — יוצרים יחדיו תחושה של נשגב נורא, מין סתירות פנימיות שממגנטות את הצופה לגודש, לגודל, לזוועה וליופי. במובן הזה יש הלימה נהדרת בין ציורי המלחמות ההירואיים המעטרים את תקרת הארמון לבין ציוריו של האמן. ההליכה בתערוכה, כמו באיקאה, מנווטת את הצופה במסלול שנקבע מראש. מהר מאוד הנרטיב מתברר, כשהיציאה מהתערוכה מחייבת הליכה ממושכת במרתפי הארמון, במסדרונות צרים, נמוכים וצוננים, שם ממוקמים תאי המאסר.
מגפת הבדידות
הישירות — אולי סוג של תמימות — באה לידי ביטוי גם בעבודות היותר קלילות ואופטימיות: למשל, בביתן הבלגי המקסים שבו מוצג מיצב הווידיאו “The Nature of the Game” של פרנסיס אליס, הכולל צילומי וידיאו של משחקי ילדים בערים בעולם, ממשחקי שלג בשבדיה, דרך קפיצה בחבל ביפן ועד למשחק גולות בקונגו. עבודות רבות בביאנלה עסקו בצורך המחודש במגע. הביתן ההולנדי עסק באופן היפה ביותר בשילוב בין הצורך הזה לחיבור לטבע ול”אני” לבין רוחה של תקופת Metoo#. המיצב “When the body says Yes” של מלאני בונז'ו הוצג בכנסייה על מסך גדול. הרצפה כוסתה בכריות ופופים שהזמינו את הקהל להשתרע ולצפות. הסרט מתעד קבוצת אנשים שמנסים להרגיש טוב עם הגוף שלהם דרך קבלה עצמית ומגע חיובי עם האחר. הסרט יפהפה, הגופות העירומים, נוטפי השמן, מתמזגים זה בזה, נוגעים, מרפרפים, מגע שלעתים נראה תמים ולעתים אירוטי, וגם כשהטקסטים גולשים לקלישאות הניו אייג׳, הכנות שבה הדמויות מדברות ונחשפות, מעוררת אמפתיה ונוגעת. קבלה ומגע הם התשובה למגפה הגדולה ביותר של המאה ה־22, אומרת היוצרת, מגפת הבדידות.
