הפסל "הוא" של אדולף היטלר | איי.אף.פי
איש המקצוע שיצר את הפסל של היטלר מבקש סליחה תובע את האמן ההוגה
האמן האיטלקי הפרובוקטיבי מאוריציו קטלאן יצר את דמות היטלר מבקש סליחה. לפני שמונה שנים הפסל נמכר ב־17 מיליון דולר, אך עתה מבקש האמן שהכין בפועל את פסליו של קטלאן מבית המשפט בפריז להיות רשום כיוצר שלהם ותובע 4.69 מיליון דולר מהגלריה שלו. התביעה מעוררת מהומה בשדה האמנות
האמן האיטלקי מאוריציו קטֵלאן מוכר, אולי יותר מכל, בזכות פסלו השערורייתי של אדולף היטלר "הוא", שבו נראה הצורר כורע על ברכיו ומבקש סליחה. אך בימים אלו מתבררת בבית המשפט בפריז השאלה למי יש זכויות יוצרים וקניין רוחני על הפסל הזה ואחרים של קטלאן.
קראו עוד בכלכליסט:
אמן צרפתי בשם דניאל דרוּאֵה טוען שתשע מהעבודות הידועות ביותר של קטלאן מבוססות בכלל על דגמי שעווה מקוריים שהוא יצר בשנים 2006-1999. הוא מבקש מבית המשפט להיות רשום כיוצר העבודות ותובע 4.69 מיליון דולר מגלריה פרוטין, המייצגת את קטלאן.
שאלות של יוצר ומבצע לא נולדו היום. עוד בימי הרנסנס היו יוצרים ומבצעים ולא תמיד היה ברור מי יצר מה — אך היה ברור למי היצירה מיוחסת. הרי מיכלאנג׳לו לא צייר לבד את התקרה של הקפלה הסיסטינית וגם לא פיסל לבד את דוד.
אתה אמן או ביצועיסט?
באמנות העכשווית הדברים מורכבים יותר, מעצם העובדה שהאמנות קונספטואלית — ומבוססת קודם כל על רעיון. רבות מהיצירות של האמנים והאמניות הגדולים של התקופה נולדו במוחם של היוצרים ובוצעו על ידי אחרים ואחרות: אם זה בתי דפוס שמדפיסים יצירות, דרך מפעלים לצביעה ועד לאמנים שמבצעים בדיוק רב את הוראותיו של האמן המזמין. כך נוהגים, בין היתר, ג׳ף קונס, דמיאן הירסט, מרק קווין, אלמגרין ודראגסט וגם יאיוי קוסמה. גם בארץ יש לא מעט אמנים מוכרים מאוד שמשתמשים בשירותיהם של אמנים אחרים, שמבצעים עבורם את היצירה, תמורת שכר כמובן. זו גם היתה טענתו של עמנואל פרוטין, הגלריסט של קטלאן, שטען באתר חדשות האמנות Artnet News כי דרואה אמנם יצר רבות מהתבניות והאב־טיפוס המקוריים, אך הרעיונות והמושגים היו של קטלאן.
בניגוד למאסטרים הגדולים שידעו לעבוד בשיש, באבן, וכמובן שגם ידעו לצייר, האמן העכשווי לא ממש צריך לדעת לבצע את האמנויות האלה אלא לדעת למי לשלוח לביצוע. לעתים הוא סוג של במאי או מפיק. כשחלק מהביצועים המוצלחים האלו נמכרים בשוק אמנות רותח של מיליוני דולרים. הפסל של היטלר, למשל, נמכר במכירה פומבית ב־2016 ב־17 מיליון דולר. אפשר להבין שלפעמים זה צובט בלב המבצעים. לשם כך יש חוזה שמסדיר את העניינים.
אך כנראה שבמקרה הזה לא היה חוזה מוסדר לגמרי. “היינו תמימים”, אמר פרוטין לאחד העיתונים וציין שדרואה וקטלאן“ לא דיברו על חוזה”. הוא הוסיף כי קטלאן שילם לפסל עבור עבודתו.
לא מעט אמנים עכשוויים נתבעו לאורך השנים על הפרת זכויות יוצרים, בדרך כלל בסוגיות של ניכוס, כלומר שימוש ביצירה של מישהו אחר מבלי לתת לו קרדיט. יש כאלו שיכנו זאת העתקה. ג'ף קונס, למשל, מרבה להיתבע על גניבת רעיונות של אחרים: לעתים הוא מנצח ולעתים מפסיד. ריצ׳רד פרינס כמעט תמיד משתמש בעבודות של יוצרים אחרים ולעתים נתבע. כך היה עם עבודתו המפורסמת, צילום של איש המרלבורו, שאותה לקח ממגזין. פרינס נתבע על ידי צלם הפרסומת וזכה במשפט. אך תביעה הנוגעת לקשר שבין אמנים ומבצעים היא נדירה.
בננה על הקיר ואסלת זהב
קטלאן הוא אחד המאסטרים של התקופה ואחד ממייצגיה. עבודותיו הפרובוקטיביות, שנמכרות במיליוני דולרים, נוגעות בטאבואים, מתגרות בנורמות חברתיות וכמעט תמיד מעוררות שערוריות. כך היה ב־2016, כשהציג בגוגנהיים, במסגרת התערוכה ״אמריקה״, אסלה שימושית עשויה מזהב 18 קראט (יצירה זו הוצעה שנה אחר כך למשכנו של הנשיא המכהן אז דונלד טראמפ, במקום יצירה של ואן גוך שביקש).
השערורייה האחרונה, בינתיים, היתה סביב הבננה שהוצמדה לקיר במסקינגטייפ, שהוצגה ביריד ארט באזל מיאמי ב־2019 תחת השם “קומיקאי”. היא נמכרה ב־120 אלף דולר, הפכה לוויראלית והאפילה על כל מה שהוצג באותה שנה ביריד.
בדיון שהתפתח ברשתות החברתיות בין אמנים עולה כי מרביתם חושבים שאין עילה לתביעה וכי נוצר בלבול בין קרדיט לזכויות יוצרים. ״אולי קטלאן יכול היה לתת קרדיט למבצע אך זכויות היוצרים — הן שלו״, כתב אחד המגיבים. אחר כתב: "דרואה קיבל שכר על עבודתו, אולם לא נחתם בין הפסל לאמן חוזה על זכויות קניין רוחני. נקודה למחשבה לאמנים שמעסיקים אסיסטנטים".
אך היו גם כאלה שהסתייגו: ״השיטה הקפיטליסטית שבה אמנים בעלי שם מנכסים לעצמם עבודות של אמנים נעדרי פרסום היא פסולה. עד היום לא ידעתי שפסל אחר אחראי לדמויות האדם משעווה בפסליו של קטאלן. הוא גם זה שתלה בננה על הקיר עם מסקינגטייפ כך שמבחינת מיומנויות, אני לא בטוח שהיה מושך את כל תשומת הלב אלמלא הביצוע המדויק של הפסל".
בהצהרה שנשלחה ל־Artnet ציין הגלריסט של קטלאן כי טענותיו של דרואה מאיימות לשבש את העקרונות הבסיסיים של אופן יצירת אמנות במאה ה־21. דבריו מצאו אוזן קשבת בקהילה האמנותית. בגילוי דעת ב״לה מונד״, שעליו חתמו שורה של יוצרים, בהם סופי קאל ואנט מסאז׳ה, נכתב: ״החיפוש של דניאל דרואה אחר הכרה כיוצר הבלעדי של הפסלים שהגה מאוריציו קטלאן פותח את הדלת לפסילת האמנות המושגית״.
עמנואל פרוטין, הגלריסט של קטלאן, אמר ל״לה מונד״ כי אם דרואה יפסיד, החוק סוף סוף יגן על אמנים מפני ניצול פוטנציאלי של ״יצרנים שאנחנו אפילו לא מכירים. אם הוא ינצח — כל האמנים יותקפו, וזה יהיה סופה של האמנות העכשווית בצרפת”. בזה הוא צודק. זו תהיה רעידת אדמה של ממש, לא רק בצרפת, אלא בשדה האמנות כולו, שייפתח לתביעות אינסופיות של יוצרים ויוצרות לא ידועים שעומדים מאחורי רוב יצירות האמנות הקאנוניות שאנו מכירים היום. פסק הדין יינתן ב־8 ביולי.
נזכרת לתבוע?
זכויות היוצרים שייכות לאמן היוצר, אלא אם סוכם אחרת. ״המקרה של קטלאן ודרואה מדגיש כמה סוגיית זכויות היוצרים קריטית בעבודה של אמן״, אומרת עו״ד נורית אשר פניג, מתמחה בסוגיות משפטיות של עולם האמנות והתרבות. ״חוק זכויות יוצרים הישראלי, הדומה בעקרונותיו לחוקי זכויות יוצרים בעולם, קובע כי כאשר יש יחסי עובד־מעביד, זכויות היוצרים הן של המעביד, אלא אם סוכם אחרת. אם דרואה היה מועסק באופן קבוע בסטודיו של קטלאן, לא היה בסיס למחלוקת. במקרה של יצירה מוזמנת, כאשר אמן התבקש ליצור יצירה עבור מישהו אחר, גם אם שולם שכר, זכויות היוצרים שייכות לאמן היוצר של העבודה, אלא אם סוכם אחרת במפורש או במשתמע. במפורש, כלומר בחוזה (וחובה שחוזה כזה יהיה בכתב); ובמשתמע, כלומר בהתאם לנסיבות העניין ובהתאם להתנהגות הצדדים, לנוהג המקובל וכו’.
"בעבודות כאן לא היה חוזה מסודר וזה הפתח לתביעה. עם זאת, אין לי ספק שקטלאן ודרואה עצמו התכוונו שדרואה יבצע את הוראות קטלאן וייצור את היצירה עבורו. בנוסף, גובה התביעה יחד עם העובדה שהתובע בחר לתבוע שני עשורים אחרי שיצר את העבודות, כאשר שוויין מרקיע שחקים, מצביעים על סיבת התביעה״.