אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
בתוך הר געש עם נבלני: המלצות לפסטיבל דוקאביב

בתוך הר געש עם נבלני: המלצות לפסטיבל דוקאביב

האויב הגדול של פוטין, מלון צ'לסי המיתולוגי, חוקרי הרי געש שמתו בעבודתם ורבקה מיכאלי: ההמלצות החמות לפסטיבל דוקאביב, שייפתח השבוע

22.05.2022, 07:02 | יאיר רוה

פסטיבל דוקאביב ייפתח ביום חמישי הקרוב. זו המהדורה ה־24 של הפסטיבל, שתחת ניהולה של גליה בדור נהפך בשנים האחרונות לאחד הפסטיבל הגדולים והמצליחים בישראל, שרק מתרחב משנה לשנה, עם הקרנות בסינמטק תל אביב, במוזיאון תל אביב והקרנות פתוחות וחינמיות וברחבי העיר. חלק נכבד מהסרטים בתוכנייה יהיה זמין גם לצפייה אונליין. זו גם השנה האחרונה של בדור, שהודיעה על פרישתה.

בלב הפסטיבל נמצאת התוכנית הישראלית, שתציג בכורות מקומיות לסרטים המסקרנים "1341 פריימים מהמצלמה של מיכה בר־עם" של רן טל ("ילדי השמש") על צלם הניוז האגדי; "רבקה מיכאלי: מה קורה לי בזמן האחרון?" של תמר ענתי טל ("על החיים ועל המוות, ענת גוב") על הקומיקאית המיתולוגית; ו"סוד מוחלט בהחלט" של אבי וייסבלאי ("סוסיתא") על הסופר יגאל מוסינזון. יריב מוזר, שביים את הסרט "בן גוריון, אפילוג", יפתח את הפסטיבל עם סרטו החדש "אייכמן, ההקלטות האבודות". ואחרי שכבר יצר כותרות אחרי הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל סאנדאנס, יגיע "טנטורה", סרטו של אלון שוורץ, החוקר את המחקר, המחלוקת וההשתקה סביב הקרב או הטבח שהתרחשו ב־1948 בכפר טנטורה.


"רבקה מיכאלי: מה קורה לי בזמן האחרון?", צילום: יעקב עגור "רבקה מיכאלי: מה קורה לי בזמן האחרון?" | צילום: יעקב עגור "רבקה מיכאלי: מה קורה לי בזמן האחרון?", צילום: יעקב עגור


"1341 פריימים מהמצלמה של מיכה בר־עם"
, צילום: מיכה ברעם "1341 פריימים מהמצלמה של מיכה בר־עם" | צילום: מיכה ברעם "1341 פריימים מהמצלמה של מיכה בר־עם"
, צילום: מיכה ברעם


לצד היבול הישראלי שמייצר כותרות, יש לא מעט פנינים בינלאומיות בתוכנייה, עם סיכוי להפוך ללהיטים מסחריים ולזוכי פרסים. "כלכליסט" סימן ארבע המלצות מתוכן, שלא כדאי להחמיץ.

המדובר: "אש האהבה"

בכל שנה מתגלה לפחות סרט תיעודי אחד שהופך לשיחת העיר, עם פוטנציאל להיות להיט מסחרי ומועמד בולט בעונת הפרסים של סוף השנה. והשנה נראה ש"אש האהבה" עשוי להיות הסרט הזה, בעיקר כי הוא מהמם ביופיו, רומנטי באופן משונה וטראגי עד לשד עצמותיו. סרטה של הבמאית שרה דוסה מספר את סיפורם של חוקרי הרי הגעש קטיה ומוריס קראפט, זוג נשוי שבמהלך שנות ה־70 וה־80 צילם התפרצויות הרי געש מרהיבות ביופיין ומבהילות בעוצמתן ההרסנית. ב־1991 הר געש ליד נגסקי ביפן התפרץ והרג 43 איש, ובהם את הזוג קראפט, שתיעד את ההתפרצות.

דוסה מלקטת את המיטב מחומרי הגלם עוצרי הנשימה שהזוג צילם ובאמצעותו מספרת את סיפור האהבה שלהם ואת סיפור האובססיה של שניהם עם הרי געש. הסרט נבחר לפתוח את פסטיבל סאנדאנס האחרון, זכה בו לביקורות מצוינות ומוצדקות, זכה בפרס העריכה, ונקנה להפצה על ידי ערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק.


"אש האהבה"
,  "אש האהבה" "אש האהבה"
,

על פניו, אלה החומרים שמהם ורנר הרצוג היה יכול לעשות סרט בסגנון "גריזלי מן", על חוקרים אובססיביים שהטבע מכניע אותם, ושתיעדו את עצמם למוות (והרצוג אכן יצר סרט על הרי געש לפני שש שנים, שבו הוזכר הזוג קראפט). אבל הכיוון של דוסה עדין ואנושי יותר מזה של הרצוג: בהחלטה מקורית, היא ליהקה את האמנית, הסופרת והשחקנית מירנדה ג'וליי לתפקיד הקריינית. קולה העדין והאינטונציה נטולת הפאתוס שלה הופכים את "אש האהבה" למעין אגדה רומנטית, בלתי אפשרית ולא הגיונית, על בני זוג שעשו בדיוק את מה שהם אהבו: לשחק באש.

האקטיביסטי: "נבלני"

אם בשנה שעברה העולם היה צמא לסרטי תעודה הקשורים לקורונה, השנה הזווית האקטואלית הכי מסקרנת היא כמובן המלחמה בין רוסיה ואוקראינה. בדוקאביב השנה יש שני סרטים כאלה: "שוחות", העוסק בפלישה הרוסית לחבל דונבאס באוקראינה ב־2014; ו"נבלני", זוכה פרס הקהל בפסטיבל סאנדאנס השנה — סרט אמריקאי־קנדי שתיעד את המאבק של אלכסיי נבלני נגד שלטון השחיתות של ולדימיר פוטין ברוסיה.

הבמאי דניאל רוהר נצמד לנבלני ולמשפחתו בתקופה שבה החלים בגרמניה מניסיון החיסול שלו בהרעלה בידי המשטר הרוסי, שרואה בו את האופוזיציונר הכי מסוכן לפוטין, כמי שסרטיו ברשתות החברתיות זכו למיליוני צפיות והוציאו מפגינים רבים לרחובות. רוהר ליווה את נבלני עד שובו לרוסיה, שם נעצר על ידי השלטונות, שכלאו אותו ל־20 שנה.


"נבלני",  "נבלני" "נבלני",


נבלני נרתע מהניסיון של רוהר להפוך את הראיונות איתו ממניפסט לצוואה, למקרה שהוא יחוסל בידי פוטין ותומכיו. אבל בסופו של דבר הוא משתף פעולה בסרט שמציג את עלייתו, שליחותו ומאבקיו. "נבלני" מציג סיפור לא גמור, היות שהמורשת של נבלני רחוקה מלהסתיים, אבל הוא מאפשר היכרות מעמיקה עם אקטיביסט אמיץ, שעשוי לשלם על מאבקו בחייו. הסרט יוקרן בהמשך גם ב־yes דוקו וב־HOT8.

הפיוטי: "לאן פנינו מועדות"

תחנות הרכבת התחתית של מוסקבה מוכרות כאטרקציות תיירות יוצאות דופן — עמוקות באופן חריג, מעוצבות באופן חגיגי ולא אחיד וגדושות בכמות עצומה של נוסעים. הסרט הרוסי "לאן פנינו מועדות" מצולם כולו בתחנות וברכבות האלה, אבל לא מספר את סיפורן — למה הן מעוצבות בכזה הדר או מה ההיסטוריה שלהן. במקום זאת, מדובר ביצירה פיוטית ומופשטת, נטולת גיבורים או עלילה, שבמשך שנה מתבוננת באנשים שחולפים בתחנות האלה — על מה הם מדברים, מה הם רואים, לאן הם נוסעים. יש בסרט רגעים יפהפיים של התבוננות אנושית, והחיפוש אחר הפרט בתוך ההמון. לא כל הסרט אחיד ברמתו, אבל הוא מצליח להציג פורטרט מרגש של עיר, באמצעות מה שמתרחש מתחת לפני השטח שלה.

המלנכולי: "קירות חולמים"

רוחו של אנדי וורהול שורה על פסטיבל דוקאביב השנה. ראשית בסרט המוזיקלי "שירים לדרלה", שמלווה את מופע האיחוד של לו ריד וג׳ון קייל ב־1990, ושנית בסרט הבלגי "קירות חולמים", שביימו מאיה דוברדייה ואמלי ון אלמבט, והוקרן השנה בפסטיבל ברלין, אחרי שמרטין סקורסזי הצטרף אליו כמפיק אחראי. הבמאיות הבלגיות מתעדות את מלון צ'לסי בניו יורק, שהיה למוקד תרבותי חשוב בשנות ה־60. וורהול צילם שם את סרטו "נערות צ'לסי", אחרי שהמלון כבר התפרסם בזכות כמה מדייריו המפורסמים: דילן תומס, ארתור מילר, רוברט מייפלתורפ, בוב דילן, לאונרד כהן ופטי סמית. כיום המלון עובר תהליך שיפוץ ארוך ויקר, אבל יש בו עדיין 51 דיירי קבע בדמי מפתח, שלא מתכוונים לעבור.

הבמאיות נוקטות גישה תיעודית לא שגרתית, כמעט נטולת דרמה, והן מציגות כמה מדייריו במה שנראה כמו צל חיוור של המלון המיתולוגי, ומולם קטעי ארכיון משפע הסרטים שכבר צולמו בו, ותיעדו כמה מדייריו ורגעיו המפורסמים ביותר. זהו, בהיעדר הגדרה אחרת, פורטרט של בניין, ולא ביוגרפיה שלו. הגישה האירופית של היוצרות מוותרת על סיפור לטובת שיטוט אווירתי במסדרונותיו וחדריו של המלון, שבהם המיתולוגיה הפכה למלנכוליה, והמקום נראה כעת רדוף רוחות מהעבר. הסרט ישודר בעתיד ב־yes דוקו.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות