בין מתיקות למופרעות: "סודות בחצר האחורית"

"סודות בחצר האחורית" מתחילה בצילום של עיר גשומה וחשוכה כשברקע שומעים את המילה "אקשן". זאת כדי להזכיר לצופים שמדובר ביצירה המודעת לעצמה, וגם כי גיבורת הסדרה, סוזן (אוליביה קולמן, "המלכה"), אוהבת על גבול האובססיה קולנוע קלאסי: היא קונה פריטי אספנים כמו פוסטרים ושאר מזכרות של סרטי קולנוע עם גארי קופר ואלביס פרסלי במחירים מופקעים. היא גם כותבת מכתבים לבעלה כאילו ז'ראר דפרדייה כתב אותם.

עוד כתוב בתחילת הסדרה, הבריטית בת ארבעת הפרקים, שעלתה בסוף השבוע שעבר ב־HOT וב־yes, כי "זהו סיפור אמיתי", ואז המלה "אמיתי" מתנדפת ונותרת הכותרת שמבהירה כי "זהו סיפור". ההבהרה נועדה לומר כי האירועים אמנם התרחשו במציאות, והסדרה שייכת לז'אנר הפשע האמיתי, אבל היוצר אד סינקלייר (בן הזוג של קולמן), לקח לו חירות פואטית בהצגת המקרה, וגם בני הזוג, המואשמים באחריות לרצח הוריה של סוזן, גם הם סיפרו אז סיפור, שאולי היה אמיתי.

סוזן וכריס אדוארדס (דייוויד תיליוס, סדרת סרטי "הארי פוטר"), הם זוג בריטי שב־2013 חזרו משהות ממושכת בצרפת, שאליה נמלטו, ונעצרו על ידי המשטרה בחשד לרצח כפול שאירע 15 שנים קודם לכן. עדות לכך היא הגופות של הוריה של סוזן שנקברו בחצר האחורית 15 שנה קודם לכן. המשטרה הגיעה אליהם לאחר שכריס פחות או יותר הפליל את עצמו ואת אשתו, כי כספם אזל. זה זוג אפרורי ומאוד מוזר: סוזן מנותקת מהעולם, חווה אותו רק דרך הסרטים הישנים; כריס שהוא היציב באופן יחסי בקשר הזה, עושה הכל כדי שאשתו תהיה מאושרת, ונשאלת השאלה כמובן מה פירוש "הכל". השוטר ששומע על בני הזוג לראשונה אומר משהו על הקשר ביניהם — "בזוגיות תמיד יש אחד שהוא גנן והשני שהוא הגינה". במקרה הזה לא לגמרי ברור מי פה הגינה, אבל דבר אחד מתברר עד מהרה, בגינה מוחשית אחת נמצאו שתי גופות.

אוליביה קולמן וכריס אדוארדס ב"סודות בחצר האחורית". לא מצליחים לגרום לצופים לרצות לדעת מה קרה בסוף | צילום: יס

יש משהו מוזר ומצחיק לפעמים בזוג הזה. או לפחות בפער בין איך שהמשטרה הנערכת בכוחות מתוגברים לקראת שובם מצרפת תופסת אותם, לבין האנשים הפשוטים החולפים מבלי שאיש יבחין ביניהם, המואשמים בפשע. בהמשך הסדרה, המתרחשת רובה בבריטניה, רואים כיצד השוטרים מנסים לפענח את המקרה, ולהבין את טיב הקשר בין השניים, שמבוסס על הרבה אהבה.

אוליביה קולמן, שבנתה לעצמה מעמד של כל־יכולה, מעולה גם כאן. היא מצליחה להלך על הקו הדק שבין מתיקות למופרעות. תיליוס גם מצליח לעורר חמלה ורתיעה בו זמנית. אבל לא די במשחק שלהם ואפילו בתחכום הבימוי, שקיים וניכר לעין. הסדרה מעוררת עניין, אפילו הערכה לסגנון ולעשייה, אבל היא גם הותירה אותי אדישה לגורלם ולפענוח המקרה. אם מתייחסים לסדרה כאל פשע אמיתי, כלומר סיפור מתח, הרי שכאן יש עבירה על כללי הז'אנר, ואם רק סיפור — ולא סיפור אמיתי — הרי שהוא צריך לגרום לצופים לרצות לדעת מה קרה בסופו, וגם זה לא קורה.

פשע אמיתי הוא אחד הז'אנרים הפופולריים כעת, בטלוויזיה, בפודקאסטים, בסדרות דוקומנטריות ודרמטיות המבוססות על סיפור אמיתי: מ"לא ייאמן", דרך "ג'ון המלוכלך" ועד "המדרגות", המשודרת כעת בהצלחה בארצות הברית עם כוכבים כמו טים רובינס וטוני קולט, ומתארת מקרה פשע אמיתי שנהפך לסדרה דוקומנטרית מצליחה, כשצוות הצילום הדוקומנטרי הוא כעת חלק מהסדרה הדרמטית. כלומר מרוב שהז'אנר נהיה פופולרי הוא נשחק, וכבר צריך להיות בו משהו שהוא לא רק סיפור פשע, אלא שכבה נוספת של היצירה. ב"סודות בחצר האחורית", מבינים את זה, כשחופרים באדמה וגם בתודעה של בני הזוג, רק שהעניין והמתח נותרים מאחור.