משק מיי דיר בכפר נטר | צילום: יובל חן
משק מיי דיר בכפר נטר: לא מתוחכם ולא מתחכם
משק מיי דיר בכפר נטר כולל רק כמה עיזים וכמעט שומר על סודיות. לצד גבינות מוכרות מייצרים שם שמנת וחמאה נדירות, וגם יציאה מפתיעה: "ריקוטג'" - והכל במחירים נוחים למדי
אני מאוד אוהב חוות עיזים. אפילו יותר מיקבים. אחרי הכל ראית אחד, ראית את כולם. חוות עיזים, כאלה שמייצרות גבינה, זה משהו אחר. כל עז היא עולם ומלואו. המבט החייזרי, האוזניים השמוטות, הקרניים. וכמובן, התוצאה: יוגורט סמיך וגבינות מלאות טעם.
הבעיה היחידה היא שרוב חוות העיזים הן או נורא רחוקות או סגורות. בשנים האחרונות איבדו חובבי הגבינות המסריחות (מי פחות ומי יותר) כמעט את כל הכתובות בפנקס הישן שלהם. לא מזמן נסגרה החווה הוותיקה מכולן, זו של שי זלצר, אחרי שמייסדה הלך לעולמו ורשות מקרקעי ישראל לא ראתה צורך לאפשר לבניו להמשיך את מפעל חייו, זה שמדינה קצת יותר מודעת לתיירות שלה היתה מכריזה עליו כאתר מורשת לאומי. לפניו נסגרו, מאותן סיבות בערך, גם חוות יערן ליד בית שמש וכמה שנים קודם לכן חוות הר הרוח ליד נטף.
אל החלל הזה משתחלת חוות מיי דיר (My Dear, משחק מילים שבאנגלית נשמע טוב יותר) מכפר נטר (השלום, 6) שקיימת כבר 15 שנים, והעובדה שלא שמענו עליה אינה מקרית. בעל הבית, להט פז, הוא לא ממש איש שיווק והוא הראשון להודות בזה.
"אתה קצת דרוויש", אני מקניט אותו. "אני סתם לא כל כך אוהב אנשים", הוא עונה בכנות ומיד עושה הכל כדי להוכיח את ההיפך. מוזג לי כוס גוורצטרמינר ומסדר פלטה קטנה של צפתית, ברי, תום, מנצ'גו, ברינזה (ויש גם עם כמהין כמו שכולם אוהבים עכשיו, אני פחות).
בנוסף הוא מייצר גבינת שמנת וחמאה — מוצרים די נדירים ברפרטואר של חוות עיזים – וגם גאודה, סנט מור (עם או בלי פחם בחוץ), רוקפור, ריקוטה ומשהו מפתיע בשם "ריקוטג'": זה מה שאתם חושבים, שילוב של ריקוטה וקוטג'.
כן, הגבינות של מיי דיר הן מהזן הלא מתוחכם ולא מתחכם. בעידן שבו יש כבר לא מעט גבינות מורכבות וקשות לחיבוב, יש בזה משהו מרענן וכיפי. במיוחד טובות לטעמי הגבינות הרכות כמו היציאה המפתיעה ריקוטג', וחמאת העיזים הנדירה, והכל במחירים נוחים למדי (אפשר גם לרכוש דרך האתר, אזורי החלוקה מוגבלים mydear.co.il)
"כשהקמנו את המקום סתם עשינו גבינות לעצמנו", מספר פז. "חבר של אבא שלי מזכרון יעקב נתן לו חמור וכמה עיזים במתנה ואחר כך גם לימד אותו לעשות לאבנה וגבינה צ'רקסית. אכלנו אותם בעצמנו ונתנו לחברים. לאט לאט התחלתי לחשוב שאולי אני יכול גם ממש לעבוד בזה. עשיתי כמה קורסים ונסעתי להשתלמויות בצרפת ואיטליה. למדתי לעשות גבינות קצת יותר מסובכות. וככה גדלנו".
"גדלנו" זו מילה קצת גדולה. לפז עדיין יש רק כמה עיזים והוא מייצר מעט מאוד גבינה. גם לא ממש דחוף לו לגדול עוד. "אבא שלי כל הזמן דוחק בי לגדול קצת. אבל אני שונא רעש ולא בא לי לעשות כאן אירועים ובלגן".
הרווח כולו שלנו. אם לא תהיה התנפלות, יישאר המקום הקטן והזרוק הזה כמו שהוא. כלומר קטן וזרוק ורומנטי ומקסים לאללה. משהו שהיית חולם לפגוש בפרובנס, לאו דווקא מטר מאזור התעשייה פולג. כמה עיזים, כמה תרנגולות, כרם קטן.
"אני מכין קצת יין. בעיקר לעצמי. לפעמים אני מוזג אותו גם לאורחים", צוחק פז. בחנות הקטנה אפשר לקנות גם יין של אחרים כמו יין צרפתי זול או כזה המגיע מיקבי בוטיק כמו רמת הנגב או יקב כהנוב שעד היום רק שמעתי עליו אבל מעולם לא נתקלתי בבקבוק מתוצרתו.
עכשיו מגיעים גם האבא בנצי בן ה־72, איש מלא עוז ועזוז, ועמרי, הנכד של בנצי והבן של להט.
"אתה רוצה לעבוד כאן כשתגדל?", אני שואל את עמרי והוא מושך בכתפיו. "ואתה רוצה שעמרי יעבוד איתך?”, אני מנסה את מזלי אצל אביו, דואג כבר להמשך הדרך (בשבילי, לא רק בשבילו). "שיעשה מה שבא לו", הוא עונה באגביות.
הייתי נשאר כאן לנצח, מתחת לעץ, ליד העיזים המצחיקות. אבל בבית מחכים לי עם הצידה לדרך שאספתי שם. בטוח שהם יאהבו את התגלית החדשה שלי. כשאני יוצא אני נתקל בשלט שתלוי שם: "מי ששותה יוגורט עיזים 100 שנה, חי הרבה זמן". מבטיח לנסות לנסות את זה.